Monthly Archives: מרץ 2013

הודו ושאר ירקות

עוד יום עבר, ובטני מרופדת בעוד כמה מצות ועוד הרבה אוכל של יום האתמול.
מצאתי את עצמי מדביקה את הפער לאחר ליל סדר בחיק משפחת בן זוגי, מה לעשות, התגעגעתי לאוכל החג של אמא.
אני לא יודעת, אבל נראה שאנחנו הבית היחידי שאוכל רגל קרושה עם חילבה וסחוג. מיזוג גלויות אמיתי.

הבטחתי לדבר על הודו ולא רק על הישראלים, אז הנה זה בא ואשתדל לא להלאות.

התחלנו את טיולנו בלה – כן… לה.. leh … שם מצחיק. הפינה של סוף העולם ימינה. או כך זה הרגיש.

הגענו בטיסה מגובה נורמלי לגובה של 3200 ק"מ. רק המחשבה והסיפורים על מחלות גבהים גרמו לי לחלחלה, אבל החלטתי ללכת על זה.

כשיצאנו מהמטוס זה היה מוזר למדי. לא יודעת אם זה קשור לזה שציפיתי שזה יהיה מוזר או זה פשוט היה כך, אבל הכל נראה אחרת.

האוויר היה רענן יותר אך זה לא חכמה גדולה אחרי דלהי.. נראה לי שהוא היה רענן ונקי יותר גם בפרמטרים של ישראל. השמיים היו כחולים בכחול בוהק
ובאופן כללי זה הרגיש כאילו אנחנו קרובים יותר לעננים. נשמנו קצת במאמץ והתנהלנו באיטיות שהגובה כפה עלינו וכן.. חשנו סחרחורת קלה כפי שציפינו.

ג'יפ עם נהג נחמד לקח אותנו בדרך הפתלתלה למעלה לכוון הגסטהאוז. עברנו רחובות עם בתים נמוכים ודלילים… הכל נראה הכי פשוט שיש..
ומצאתי את עצמי תוהה מה יש לעשות בחור הנידח הזה.

מסתבר שהיה. כשתכננו את הטיול החלטנו שנגיע ללה בזמן פסטיבל לאדאק. גילינו בזמן שהותנו שזה אירוע שמטרתו למשוך תיירים, אבל בשבילי כצלמת זו הייתה חוויה ייחודית. באירועים שהתרחשו במשך שבוע או יותר ניתן היה לחזות באנשי השבטים  השונים של החבל בתלבושות המסורתיות שלהם. זה שלעצמו היה מרהיב ביופיו.

היה רגע שבו התפצלנו אני ובן זוגי. אני לא התאוששתי מנשימת האוויר הדליל והחלטתי לקחת פסק זמן בגסטהאוז שנמצא אמנם בסוף העולם, אבל לשבת בכסאות מתחת לשמשיה בחצר גן הירק שלו השתוותה לגן עדן מבחינת הנוף. הוא החליט להצטרף לחבורת הרפתקנים ששקשקו את עצמותיהם בג'יפ מקפץ במשך כמה ימים.
כאן הסתיימה ההרפתקנות שלי. העדפתי לנשום לאט… לנסות לסדר את הבטן שעברה חוויה קשה כתוצאה מהגובה ולהתוודע לאנשים הנחמדים חלקם ישראלים וחלקם אחרים שגם הם עברו חוויה מטלטלת בהסתגלות למקום.

מצאתי את עצמי הולכת עם שני ישראלים ברחבי העיר.. אם אפשר לקרוא לזה עיר.. אם אפשר לקרוא לזה ללכת. זה היה מסע. מסע ארוך למטה כדי להתחכך במקומיים, לראות קצת ממה שיש לפסטיבל להציע.. ואז המסע האין סופי למעלה בחזרה לגסטאוז. אולי זה לא היה כזה טיפוס, אבל כשבקושי נושמים וכל רגע נעצרים לאסוף כוחות, זה מסע בהחלט. חייבת להגיד שזה היה שווה כל רגע. מי שלא מתעצל ובוחר להיכנס לרחובות נידחים ומפותלים יבוא על שכרו. זוהי בהחלט חוויה.  שווקים נסתרים מהעין, מראות ייחודיים. ממש שווה.

באחד המסעות הארוכים מהגסטאוז למורדות העיר בחיפוש אחר אחד מאירועי הפסטיבל הגענו לתחרות קשתים. בשונה מכפי שצפינו, התחרות התקיימה במקום שאיש לא ידע על קיומו אולי חוץ מהקשתים עצמם וקומץ אנשים, וכמובן החבר הישראלי שנלוותי עליו שאי מציאת התחרות במקום הצפוי לא ריפה את ידיו.

התחרות לוותה במוזיקת חלילים ותופים אופיינית לחבל לאדאק… לא בדיוק מה שהיינו קוראים לו מוזיקה, אבל בכל זאת זה היה חלק מהצביון של מה שהיה שם.
המתחרים היו לבושים בתלבושת המסורתית ונשותיהן גם הן בתלבושות מסורתיות היו ישובות באוהל הצופים, שהיו בעצם רק זוג תיירים זרים ואנחנו.. שלושה ישראלים.
אני שלשם שינוי לא נסחבתי עם המצלמה כוון ששוכנעתי לנסות פעם אחת לצאת מסטטוס הצלמת, מצאתי את עצמי מצלמת בטלפון הנייד. די מחריד מבחינתי, אך לא ראיתי כיצד אני עוברת יום וחוויה שכזאת בלי לתעד.

היה שלב שבו חשבנו שהתחרות הסתיימה, הלאדאקים כולם, קשתים ונשותיהם עלו על משטח החול המאובק מול האוהל ורקדו במעגל את הריקוד האיטי האופייני להם. כשפנינו ללכת, קיבלנו הזמנה חמה מהמקומיים להצטרף אליהם לארוחת צהריים ונענינו. לא בכל יום מקבלים כזאת הזדמנות.

נכנסנו לאולם מוצל שבצידו היו סדורים מגשים חמים עם אוכל שנראה מזמין. לא ידעתי אם בטני תקבל את האוכל הזה באהבה כוון שעד אז היא די מחתה על כל דבר שנכנס לתוכה. אורז, ירקות מבושלים, סלט, שעועית ברוטב ויוגורט עשו דרכם לצלחתנו. חיפוש אחר סכו"ם הניב שום דבר. לא היה איך לאכול. הצצתי במהירות מסביב לראות איך אוכלים המקומיים וגיליתי שהידיים זה אחלה של דרך. כמובן שחטאנו את ידינו עם חומר חיטוי כמתבקש ממערביים מפונקים..

זו הייתה חוויה ייחודית מבחינתי בלה.. הודו שלא מרגישה כהודו… אנשים עם מנטליות של נפאליים או טיבטיים… ואולי הם באמת כאלה. חבל ארץ מיוחד עם אנשים מזמינים ומסבירי פנים.

עוד חוויה ייחודית היה המסע מלה החוצה ויש מן הסתם כאלה שחווים את זה בכוון ההפוך. אל לה. ללה אין דרכי הגעה רבות. טיסה כפי שאנחנו הגענו, או בדרך שנחשבת לשנייה ביופייה ומסוכנותה בעולם. או לפחות זה מה שאומרים.  כשרצינו לעזוב, שקלנו טיסה כוון שלא התחשק לנו לעשות דרך שבמקרה הטוב נמשכת 16 שעות ובמקרה הרע יומיים.. אך מאחר והעונה הייתה פסטיבל לאדאק וסוף עונת לה מחירי הטיסה קפצו לסכומים מטורפים, החלטנו שאולי נהמר ובכל זאת נסע בדרך הפתלתלה והמאתגרת הזאת במיניבוס.

באחת בלילה אסף אותנו ג'יפ והוריד אותנו בנקודת האיסוף של המיניבוס. חושך… רחוב חשוך כמובן בלי תאורת רחוב.. לא רואים כלום חוץ מאדם אחד עם תרמיל המואר בתאורת פנסי הג'יפ.. כשאספנו את חפצינו והתמקמנו לידו הוא נאנח אנחת רווחה קולנית ואמר מפחיד כאן. לא הבנו על מה הוא מדבר עד שהג'יפ נעלם לא לתוך העלטה ומצאנו את עצמנו יושבים על מדרכה בחושך. עינינו המתרגלות  גילו חבורת כלבים משוטטים שעברה בקרבתנו וקולות געייה רמים שהופיעו משום מקום החרידו אותנו משלוותנו. נכון, בלה כמה בכל הודו הפרות והשוורים עוד כל מיני חיות דומות מסתובבים חופשי ברחובות. אבל דבר לא הכין אותנו בחושך ובדממה לגעיות האלה. בחושך התגלתה לעינינו צללית של שור כבד גוף, בקושי הולך, מחרחר וגועה בקול שנשמע סובל.. זה היה מפחיד.. שלושתנו נצמדנו לקיר הבית הקרוב בתקווה שנצליח להעלים את נוכחתנו בצללים. נשמנו לרווחה רק שעוד אנשים הגיעו ולבסוף עלינו על המיניבוס.

הנסיעה הזאת התבררה כחוויה שבראיה לאחור לא הייתי מוותרת עליה בחיים. היה קר… היה גבוה.. שזה אומר תחושות מוזרות.. היו הרבה פיתולים ובמיוחד זה מה שחשנו עד שהאיר אור ראשון. אבל בהפסקה הראשונה בשום מקום, ליד צריף עץ שמשמש לאירוח טיילים שכמותנו ולאחר ספל תה חם ומתוק, התחלנו לראות את מתווה הדרך. לא הצלחתי להניח את המצלמה אף לרגע. הנהג שלנו היה מיומן ומקצועי. היו רגעים שתהיתי אם אנחנו נוסעים במיניבוס או בג'יפ. הדרכים בחלקן סלולות ובחלקן סתם חול, חצץ או בוץ, תלוי היכן, אבל נהגינו החברמן התמודד בכבוד ובאלגנטיות עם כל אתגר. זה מה שקורה שנוהגים את הדרך המטורפת הזאת פעמיים בשבוע. חשבנו שזו דרך שכוחת אל, ובמידה היא אכן כזאת.. בכל זאת לנסוע כל כך הרבה שעות מעיר אחת לשנייה.. לעבור גיאיות, גשרים מעל נחלים, מעברי הרים מרשימים.. אך ראינו שאנחנו לא לגמרי לבד.. עוד כלי תחבורה מג'יפים, מיניבוסים, אוטובוסים, משאיות דלק, משאיות מובילות תוצרת חקלאית עשו שימוש באותה הדרך.

מדי כמה שעות עצרנו לאתנחתא קלה.. אוכל מקומי.. שיחה קלה עם שאר נוסעי המיניבוס שבמקרה שלנו היו ברובם נפאלים… בסופו של יום הגענו ליעדנו. מנאלי. עליה לא ארחיב את הדיבור. יש עוד מקום אחד שארצה לכתוב עליו בהמשך. אמריצר. לב ליבם של הסיקים. חוויה.

מלאי המילים שלי להיום עומד להסתיים. שיהיה לכולם בוקר טוב…

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

אני חוזרת לכתוב

הרבה זמן עבר מאז כתבתי כאן לאחרונה.. יום אחרי ליל הסדר,  אני חוזרת לכתוב.

לאחרונה שכתבתי הייתי רגע לפני טיול תרמילאים להודו. כשחזרתי לקח לי זמן ל"נחות".

נסעתי עם בן זוגי, לטיול שמבחינתי היה למטרות צילום ותיעוד וכך גם נראינו. אני אישית סחבתי את כל הציוד צילום ולרגע לא הצטערתי על כך.

מי שלא פריק לדבר לא ממש יכול להבין איך סוחבים כל כך הרבה ציוד צילום על הגב, אבל בשבילי זה היה טרוף לא לעשות כך.

המחשבה שהובילה אותי בזה היה "מה אם ארצה לצלם ולא תהיה לי העדשה המתאימה" או "איך אפשר לא להביא חצובה? מה אם לא יהיה לי היכן להניח את המצלמה"…

אז סחבתי, וזה לא היה קל, אך זה היה שווה כל שנייה.

הודו, במיוחד צפונה, לא בדיוק מרגישה כמו הודו. אישית חוויתי "ישראליאדה" . מאחר ואת כל הטיול תכננו תוך הסתמכות על המלצות ישראלים, זה היה הנוף שאפיין את רוב מסענו בצפון הודו. הרבה ישראלים.. בעיקר צעירים, אבל לא רק.

הופתעתי לגלות שהודו לפחות באזורים מסוימים בצפון הנה מובלעת ישראלית. אם תלכו בשנקין או בדיזינגוף תפגשו פחות ישראלים. אם זה מה שעושה לכם את זה לכו על זה.

בהקשר הזה נפגעה הנאתי. הגעתי למקומות שהיו חסרי צביון מקומי, ומה שאפיין אותם היה בעיקר הישראליות. באותם מקומות, אם הייתי זורקת אבן באופן אקראי ובלי לכוון, מן הסתם הייתי פוגעת בישראלי. מכל עבר צעקה לעברנו הישראליות. אוכל במסעדות, היה ישראלי בחלקו, היו מקומות שהשמיעו מוזיקת רקע ישראלית, השיחות מסביב היו בעברית ולעתים קולניות להחריד, ואי אפשר היה להתמקח בחנויות כוון שהמוכרים הבינו הכל. די בעסה אם תשאלו אותי. לא נסעתי לקצהו השני של העולם בשביל זה.

הופתענו לגלות שרבים מהמקומות שהיינו בהם היו פשוט ריכוזים בהם ישראלים יכלו באופן חופשי לעשן כל דבר שאפשר לעשן בערך, אז אם זה מה שברצונכם לעשות, לעשן עד שתאבדו הכרה, לכו על המלצות המטיילים באתרים הישראלים.

לא אשכח את הדילמה שהיתה לנו באם ללכת לכפר כזה או אחר שחבר'ה צעירים אמרו לנו… אסור להחמיץ. יער הפיות היה אחד מהדברים שאמרו שאסור להחמיץ.. יער מיוחד, מראות מיוחדים… ומאחר וזה היה באופן יחסי קרוב, החלטנו להקדיש לזה את הזמן. אני זוכרת מקומי ממקום אחר שבו שהינו מעיר שהיער הזה באמת מיוחד, אם אתה תחת השפעת כל מיני חומרים.. ולא ממש יחסנו חשיבות לדבריו. בסופו של דבר התחוור לנו שאין במקום כלום חוץ מהזדמנות לעשן את עצמך למוות… והיו די הרבה ישראלים שבאו במיוחד בשביל זה.

זה היה קצת עצוב לדעתי. לראות את כל החבר'ה הצעירים האלו שהוריהם חושבים שהם רואים נופים, חווים הרפתקאות בהודו הגדולה, בעודם יושבים באיזה חור נידח רחוק מכל עין ופשוט מסממים את עצמם בהנאה רבה, בלי לחשוב על המחר.

אכן הכפר ההוא הנושק ליער הפיות, היה חור שכזה, שבולע טיילים צעירים שרוצים לשכוח את המציאות, וזה היה רק אחד מתוך מקומות רבים.

אם חשקה נפשכם לראות את צפון הודו באמת, קחו ספרים כמו לונלי פלנט ושאבו את מקורות המידע וההמלצות משם.

אי אפשר להגיד שצפון הודו לא יפה, או אין מה לחוות בה, רק צריך לקחת בחשבון שהינה מוצפת ישראלים צעירים וכדאי לבחון לעומק את מקור ההמלצות בטרם מסתמכים עליהן.

כמובן היו לנו גם חוויות אחרות בטיול הזה בצורת היכרות עם אנשים חדשים מרתקים ומקום או שניים מרתקים לא פחות. אולי מאוחר יותר ארחיב את הדיבור על אלו.

זהו, עשיתי את הצעד וחזרתי לכתוב. מקווה שאצליח להתמיד בזה. 🙂

שיהיה חג פסח מהנה…

 

 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי