Monthly Archives: ינואר 2014

מוזיקה

כמו בכל בוקר, לא ברור לי מה אני הולכת להגיד לכם חברים יקרים, אבל יש בי הנעה פנימית לכתוב, אז אני נענית לצורך הזה שלא נותן לי מנוח.
ישבתי והקשבתי עכשיו למוזיקה, שיבטית אפריקנית, יפאנית, תיפוף מכל מיני סוגים.. לא קורה לי יותר מדי פעמים שאני מתעוררת בבוקר וישר אני מתחברת למוזיקה. היום זה קרה. בדרך כלל אני מתענגת על השקט של הבוקר. היום התחברתי לדברים אחרים. התחברתי למחשבה של מה זו מוזיקה בשבילי. ככל שאני חושבת על זה, ומתוך ההתנסות שלי, מוזיקה זה תדר אנרגטי מופלא, תדר שנוצר ממוחם הנובע של אנשים אחרים. אנשים הינם צינורות להעברת ידע מסוגים שונים רבים מהם באים לידי ביטוי ביצירה ייחודית. כולם הם עוגנים של תדרים שונים, רב גוניים, מופלאים שגורמים לתהודה בכל רמה אפשרית. כשאני מתבוננת ביצירה שנעשתה מתוך התכוונות אמיתית ליצור, להביא לידי קיום משהו שהיה שם לפני זה ברמה ערטילאית, משהו ברובד העמוק ביותר שלי מהדהד.. בתאים.. בדי.אן. איי.. כמו גם בנשמה. כשאנחנו מקיפים את עצמנו באותן מתנות שאנשים ייצרו ממוחם הקודח, אנחנו מאפשרים לאותו תדר מופלא לחדור לתוכנו ולהתערבב בנו. גם מוזיקה כמו כל סוג יצירה, הינה תדר המהדהד בתוכנו. בתוכי. כשאני מקשיבה למוזיקה לרוב זה כשאני פתוחה לקבלת מידע, מוזיקה מרפדת את הערוצים שלי, מושכת לתוכי את מה שזה לא יהיה שם בחוץ שמבקש להתבטא. מעולם לא הקשבתי למוזיקה כדי למלא את השקט. אני אוהבת ומעריכה שקט עד מאוד. למוזיקה יש תפקיד אחר בשבילי. היא מעוררת פעילות תאים מסויימים במוח, תאים מסויימים בגוף. היא מרפאה בהרבה מובנים.
בהתנסות שלי עם קערות טיבטיות למדתי שלא צריך להיות בהכרח לחן או מילים, צריך רק תדר.. רטט כדי להשפיע על הגוף כולו ועל המעטה האנרגטי שבתוכו הוא מתקיים.
מצאתי את עצמי עם השנים בוחנת את נושא המוזיקה, ובכלל את אופן ענייני בה. מה היא בשבילי? האם היא נוסטלגיה? כמו השירים של שנות השמונים שעליהם גדלתי? שירים המחזירים תמונות נשכחות מעברי? רגעים יקרים שחמקו מהזיכרון? האם היא הסחת דעת או מילוי השקט?
גיליתי שמוזיקה בשבילי זה הרחבת התודעה בעוד ערוץ. אין לי ידע רב במוזיקה לצערי, אך כל פעם שנחשפתי לאדם חדש שדרכי נקשרה בדרכו, מצאתי את עצמי מתעניינת גם לאיזו מוזיקה הוא מתחבר. כל כך הרבה דברים אפשר ללמוד על אנשים על פי המוזיקה שהם אוהבים לשמוע, ועל דרך הקשבתם, על תפקיד המוזיקה בחייהם.. ככל שנחשפתי ליותר סוגי מוזיקה, שלא בהכרח ידעתי את שמם, הצלחתי לחוש את האנשים יותר טוב. להבין לליבם.. כוון שמוזיקה אינה צריכה הסברים באמת או מילים. היא פשוט מה שהיא. תדר. דרך מופלאה להרחיב את התודעה ולאתגר את המח, הרגש, הגוף… אז אנשים יקרים, הינה מחשבה שאני חולקת עמכם. מתי בפעם האחרונה הקשבתם למשהו אחר ממה שאתם רגילים לו או מתחברים אליו? האם העזתם להקשיב למוזיקה אחרת דווקא משהו שלא עושה לכם את זה באופן מיידי? מה יקרה אם תקחו רגע, פתחו את הרדיו – בבקשה לא כדי להקשיב לחדשות – אלא להקשיב לתחנה שמשמיעה מוזיקה שמעולם לא הקשבתם לה, או באינטרנט, טלויזיה, ישנם בלי סוף מקומות בהם ניתן להקשיב למוזיקה שמעולם לא היתה חלק מעולם התוכן שלכם. נסו להקשיב בלי לשפוט.. יתכן ותלמדו משהו מופלא חדש על הטבע האנושי שלא ידעתם קודם. ולכל האנשים שיש על לשונם "אבלים" בכל מה שקשור למוזיקה… השקיטו את הפחד. הכל בסדר. מוזיקה זה עוד ביטוי מופלא של האהבה הזאת שהיא הכל.
האין זה בוקר מופלא?  אוהבת

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

הגידו "כן"

כמה ימים לא כתבתי לכם אהובי. והרגשתי שמדגדג לי לכתוב. לא ברור לי עדיין על מה זה יהיה, אבל בטוחה אני שתוך כדי זה יגיע. אני שמה לב לאינטראקציה שיש לי עם אנשים בזמן האחרון.. ככל שאני נפתחת יותר, אני נתקלת יותר ויותר באותם שקשה להם להפתח ומרגישים מאויימים אם רק מזכירים את זה. שמאוד רוצים, שמשתוקקים אך מפחדים להפתח לאחרים. אהובים יקרים, תנו אמונה בעצמכם ובאחרים. נכון שיש כל מיני אנשים שם בחוץ, אך תרשו לעצמכם לשחרר קצת.. להוריד חומות ולבחון את מה שמוצע לכם מאנשים שיש להם יכולת הכלה והרבה אהבה ותמיד יש כאלה מסביב. רק צריך לפתוח את העיניים ולהסתכל.
אנשים אהובים, אני מכירה את התחושה הזאת של להיות מוקפת בחברים, באנשים ועם זאת להרגיש לבד, אך הלבד הזה זו בחירה מודעת של רבים מאיתנו. סוג של הגנה. מה יקרה אם תרשו למישהו לגעת בלבכם, מה יקרה אם תרשו למישהו לטלטל אתכם מעט, להסיט אתכם ממסלולכם הידוע והברור לכם כל כך.. מה יקרה??? מה יקרה אם תחוו חוסר ביטחון ולא תהיו הכל יכולים שתמיד בשליטה? מה יקרה אם זה יכאב, או יעציב אתכם? מה יקרה?
אהובים, מנסיון למדתי שמי שנמצא בשליטה על חייו לא מרגיש באמת, וחוסר תחושה כמוה כמוות קליני.
מתי העזתם לאחרונה לעשות משהו שלא עשיתם לפני כן, חרגתם ממנהגיכם ומהכללים שהצבתם לעצמכם בכל מה שקשור לקשרים עם אנשים אחרים?
מתי משהו או מישהו גרם לכם לטלטלה כזאת שהותיר אתכם בחוסר וודאות??? בבלבול? בסערת רגשות?
חברים.. זה חלק מלהיות בחיים. זה חלק מלהרגיש את החיים במלואם, לאהוב. בעיקר לאהוב. כן.. זה מטלטל.. זה מנער ומשבש את הסדר. אך איזה שיבוש מופלא זה.  האם אתם מעיזים לפתוח את לבכם לאהבה? לאנשים אחרים שיאהבו אתכם? לאנשים אחרים שילמדו אתכם להרגיש שוב שאתם חיים, נושמים, בוראים כל רגע נתון את עצמכם מחדש?
אני מסתכלת מסביב ורואה כל כך הרבה אנשים מסוגרים, כמהים לאהבה אך לא יודעים לבקש אותה, יותר מכך, לא מעיזים לפתוח את עצמם אליה כשהם פוגשים בה. דעו אנשים מופלאים… אם הינכם כמהים לאהבה, לרגש, לתחושה, כל מה שאתם צריכים להגיד זה "כן" בלבכם פנימה. אבל כן חזק שיהדהד רחוק ויזמן את אותם אנשים שיכולים לתת לכם את מה שאתם רוצים להרגיש בלי פחד.
אז חשבו על כך, ואם אתם מוכנים לזה, הגידו בלבכם "כן, אני מזמן אהבה לחיי, כן, אני לא מפחד, כן לכל מה שיבוא עם זה. כן!!!" וכשמישהו יציע לכם אהבה, אפילו אם לזמן קצר, לכו על זה. פשוט לכו על זה. אוהבת

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

כוחן של מחשבות

חברים אהובים, אני מתעוררת לבוקר מופלא. עוד יום של חסד והזדמנויות לתקן, לשפר, לעשות ולאהוב. עברה מחשבה בראשי.. למעשה עברו כמה, אבל אתמקד באחת מהן. קראתי כמה תגובות של אנשים בפייסבוק בימים האחרונים שגרמו לי להבין שיש אנשים שכל הזמן מתעסקים עם פחד. פעם לפני הרבה זמן הבנתי שכל האינפורמציה שזמינה לנו מעוררת פחד. למעשה יש גורמים שמעוררים פחד. פחד מוכר היטב. תסתכלו סביב. עיתונים, חדשות… מוכרים לנו פחד בכל ידיעה. כמה ידיעות מוכרות אופטימיות? כמה ידיעות חיוביות באמת ונותנות תקווה? כמה מאיתנו מכורים לחדשות? לשמוע מה הדבר המזעזע הבא שקורה במציאות שלנו? כמה מאיתנו מצפים שדברים רעים יקרו? כמה מאיתנו דואגים כל הזמן בגלל כל המידע הזה שמציף אותנו וחיים מפוחדים בכל רגע נתון ודואגים לעצמם וליקיריהם?
אתמול קיבלתי טלפון מחברת ביטוח. הבחורה הנחמדה רודפת אחרי כבר שבועיים.. וכל פעם לא נעים לי להגיד, אני מנפנפת אותה. היא התקשרה לספר לי כמה זה חשוב, ויתכן שזה חשוב, אך לא בראש סדר העדיפות שלי באמת. אתמול כשהייתי עסוקה בדברים אחרים קיבלתי את הטלפון מחברת הביטוח. אמרתי לבחורה תשמעי אני עסוקה, כל פעם את מתקשרת שאני עסוקה בדברים אחרים, באמת אין לי זמן לזה. ובתגובה היא אמרה לי.. אין לך זמן? מה זאת אומרת אין לך זמן? ומה אם יקרה לך משהו??? קלטתי את המניפולציה ברגע ואמרתי לה. "לא עכשיו, תודה." וסגרתי את הטלפון. זו היתה זריעת פחד במטרה למכור. ואנחנו נתקלים בזה כל הזמן רק שאנחנו עוורים לרוב ולא מודעים למסרים שמועברים לנו. המח המנמנם שלנו קולט כל הזמן מסרים כאלה וניזון מהם.

לפני שנים הבנתי, שלדאוג זה דבר לא מעשי. ואני אדם מאוד מעשי. לדאוג זה להתעסק במחשבות על כל הדברים שאנו חוששים שיקרו. מחקרים הראו שרק אחוז קטן מאוד ממה שאנו דואגים בגינו בפועל מתרחש. אם אני זוכרת נכון פחות מעשרה אחוז מהדאגות שלנו מתגשם. כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים על דאגות מיותרות? האם לא יותר פשוט לעבוד על זה, ללמוד להוציא את הדאגות מהמחשבה ופשוט להתמודד עם מה שמגיע למציאות שלנו כשהוא מגיע? הרי אם משהו יקרה נדרש לפעולה והתמודדות בכל מקרה, האם לא יותר פשוט לא לדאוג על כל הדברים שאנחנו דואגים בגינם? החיים שלנו בהחלט יהיו אכותיים יותר, שלווים יותר ושמחים יותר ביום יום. כזה בזבוז אנרגיה לדאוג כל הזמן. אני לא אומרת שצריכים להיות לא אכפתיים. כן תייעצו לילדים להזהר, כן תשקיעו מחשבה על איך שעושים את הדברים.. אך אל תדאגו כל הזמן. זה חסר תועלת ומעייף.

דבר נוסף בעניין הדאגות.. מהנסיון שלי, מחשבה מושכת מציאות. אם יש דבר עוצמתי באמת במציאות שלנו ויש אותו לכל אחד מאיתנו זמין, זה כח המחשבה. יהיו כאלה שיבטלו את האמירה הזאת מתוך סקפטיות או מתוך "חוסר אמונה". לפני שנים למדתי שהמחשבה היא כח אנרגטי חזק ביותר. כמו הרבה דברים במציאות שלנו שנושאים שדה אנרגטי. הרי כל מי שלומד פיזיקה יודע שהכל מסביבנו הוא בעצם אנרגיה לפני הכל. זו המציאות שלנו, אנחנו נמצאים וחלק מים של אנרגיה מסוגים שונים. המחשבות שלנו גם הן אנרגיה.
שמעתי לפני שנים דימוי שאימצתי. המח שלנו מייצר מחשבות מסוגים שונים, חלקן חיוביות וחלקן שליליות. אם נשים את המחשבות על כף המאזניים, מחשבות חיוביות כנגד מחשבות שליליות, לאיזה צד ייטו המאזניים? לחיובי או לשלילי? מתוך נסיוני מחשבות בהיות טבען אנרגיה ממגנטת, הן אלו שמושכות ארועים לחיים שלנו. ככל שהמחשבות שלנו שליליות לגבי המציאות שלנו, אנו מזמנים ומושכים עוד ועוד ארועים שליליים לחיים שלנו. אם נחשוב מחשבות חיוביות ברובן, נמשוך ארועים חיוביים לחיים שלנו.

כן, אפשר לשנות את המחשבות אם מחליטים להתחיל לשים לב לסוג ומהות המחשבות שמעסיקות אותנו. אפשר לשחרר את המחשבות השליליות כוון שאינן משרתות אותנו משתי סיבות, אחת, הן בזבוז אנרגיה, שתיים, אם מרבית המחשבות שליליות, נמגנט ארועים מהסוג הזה לחיים שלנו.
חברים אהובים, די עם הפחד והדאגות, יש חשיבות רבה לסוג המחשבות שעוברות בראשכם, זה אחד מהדברים שמשפיעים על המציאות שלכם, שלנו. בואו נהיה קצת יותר מודעים למה שעובר לנו שם במח, קצת יותר מודעים לעוצמה של זה ולעובדה שזה מה שעושה את המציאות שלנו כזו או אחרת. אנחנו בוחרים בכל רגע נתון. כל שניה. לא רק מה לעשות, אין להגיב, מה להרגיש.. אנחנו בוחרים גם מה לחשוב. זה לוקח זמן לשנות את אופי המחשבות שלנו אך זה אפשרי. זה מתחיל מהקשבה למחשבות שלנו. מהבנה איזה יכולות מופלאות יש למח שלנו. זה מתחיל משחרור אותן מחשבות שאינן משרתות את המציאות שלנו כפי שהיינו רוצים שתהיה.
חברים אהובים, קחו אחריות על חייכם, על המציאות שלכם, על המציאות שלנו. שנו את מחשבותיכם למחשבות מוארות יותר, אוהבות יותר. אני מזמינה אתכם להצטרף לשינוי.
אוהבת.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

מטענים

חברים אהובים, מצאתי את עצמי חושבת על המטענים שכל אחד מאיתנו סוחב ביום יום.. כל התעשה ואל תעשה שחינכו אותנו ההורים ומסגרות אחרות, כל הכאבים והצלקות מארועים שונים בחיינו שעוד לא הצלחנו לרפא, ואלו שהונחלו לנו על ידי הורינו.. כוון שגם הם לא ריפאו והכאב הזה זלג לתוך החינוך שספגנו כילדים ובהרבה רגעים שאחרים הורישו לנו את חוויתם..
חשבו על כל התסבוכים האלו שיש בתוכנו, שגורמים לנו להביא את הפחדים והכאבים שלנו למערכות יחסים עם אנשים אחרים…
האם זה מפליא שאנשים חווים קושי אמיתי לפגוש מישהו אחר? להכיר? לתקשר?
אני מזמינה אתכם חברים אהובים לדבר על זה… פשוט להציף את מה שכואב לכם, מפחיד, מציק, מתסכל, לחשוף את הבפנוכו הפגיע שלכם ולראות מה קורה.
הרי כולנו כאלה, ואם איננו מאפשרים תקשורת של פגיעות מול פגיעות.. לא יכולה להיות תקשורת אמיתית.
אם תעיזו לשים בצד את המסכות וחומות ההגנה, תוכלו לראות באמת את היופי שבנשמה שמולכם. זה בסיס איתן ומופלא לתקשורת כנה, הבנה, פרגון ואהבה.
אז חברים אהובים, אל תפחדו. חשפו את לבכם ואת נשמתכם, שתפו אחרים, ותגלו שגם אחרים בדיוק כמותכם.
הראו את מי שהינכם באמת, שם בפנים בפנים, ותראו איך שלבבות יפתחו לקראתכם.
מזכירה זאת גם לעצמי…  אוהבת

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

רגע של הנאה

בוקר, עוד בוקר הגיע, עוד יום מופלא שעומד להתחיל. היום לקחתי לי את הזמן בלהתפנק עוד קצת בפוך.. צפתי בין נמנום לבין מחשבות שהסתחררו להן ללא אחיזה ממש. פתאום חשבתי איזה מזל וזכות גדולה יש לנו לקום לעוד יום חדש. יש נשמות מופלאות כמונו שבחרו אולי לא לקום לעוד בוקר חדש והיום נפרדו מאיתנו לדרך חדשה ואחרת, משאירים מאחוריהם אנשים שעדיין לא מודעים לזה שהיום הזה הולך להיות אחרת משתכננו…

איזה מזל יש לנו שקמנו לעוד יום של הזדמנויות, מלא רגעים שאחד לא יהיה כמו משנהו. רגעים שחולפים.. כמו גרגירים בשעון חול שאיננו יודעים כמה זמן הוא מודד בדיוק… אהובים שלי, שלנו, של העולם המופלא הזה, האם יש משהו שרציתם לעשות היום והתלבטתם אם כן או לא, רק כוון שהוא לא ממש חלק מהתוכניות שתכננתם? כוון שהוא רק בשבילכם, לא משהו שצריך לעשות, אלא משהו שרציתם לעשות, בשביל המילוי של עצמכם?

מה דעתכם לעשות משהו למען עצמכם היום בין כל הדברים? משהו שיעשה לכם כיף, שיזכיר לכם שלא הכל זה מטלות שצריך לבצע, ושיש רגעים שמגיע לכם לפרגן לעצמכם. אם יש משהו שבאמת בא לכם לעשות, אל תדפקו חשבון לאף אחד. לכו על זה.. תנו לעצמכם רגע של נחת, של כיף והנאה צרופה.
קחו את ההנאה שלכם מהיום הזה צעד אחד קדימה, עשו משהו שירגש אתכם, אם בא לכם, או ירגש אחרים, סתם יתן לכם סיפוק, הנאה.. היו קצת ספונטניים לשם שינוי. עשו משהו שמדגדג לכם לעשות רק בשבילכם, אפילו אם זה פתאום צץ לו וזה לא היה שם קודם. עשו משהו למען עצמכם. אוהבת אתכם…

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

יצירה

חברים אהובים, שעת בוקר מוקדמת, הזמן המועדף עלי למחשבות פשוט כוון שאפשר לתת למחשבות לזרום בחופשיות מבלי שתהיינה הסחות דעת. נזכרתי בשיחה עם חברה בנושא של יצירה ומחסומי יצירה, ומשהו שעשיתי לפני כמה שנים כתרגיל כדי להשתחרר. אני יודעת שרבים מכם היו רוצים לכתוב, או לצייר, או לעשות דברים אחרים שיבטאו את היצירתיות הנובעת בתוככם. אני יודעת שרבים לא עושים את זה בגלל כל מיני "אבלים". אני לא יודע לצייר, אני לא יודע לכתוב, מה יגידו אחרים, האם הם יאהבו, או אפילו, ניסיתי ולא יצא לי מה שהתכוונתי אליו.

חברים אהובים, יצירה אמיתית באה מהבטן. מהמקום בו אין תכנון, ולא צריך ידע. לא צריך לדעת דבר בשביל ליצור כוון שמה שיוצא משם, מהבטן הוא שלכם ורק שלכם. אני מודעת לויכוח שקיים מה זה אומנות ומי הוא אומן. אני יודעת שפעמים רבות הסתכלתי על תמונות בגלריה ואמרתי לעצמי.. וואלה?!? או שפשוט תהיתי לעצמי אם אומן הוא זה המקושר היטב.. מי קובע מה זו אומנות ומה היא לא??? לדעתי, כל אחד מאיתנו הוא אומן בפוטנציאל לכל אחד מאיתנו ישנה הנעה פנימית ליצור, לא תמיד אנחנו יודעים איך. אם חשקה נפשכם ללמוד לצייר, לכו למורה שילמד אתכם כלים וחוקים של אקדמיה. אך אם חשקה נפשכם ליצור, וזה דבר אחר לגמרי, פשוט התנסו. אם רציתם לצייר, קנו צבעים והתחילו לשרבט או להשתמש בצבע… סתם בשביל הכיף, בלי להראות לאף אחד, בלי כוונה מראש.. רק קחו לעצמכם נטו הנאה מהמשחק עם הצבעים.. אם רציתם להתחיל לכתוב קחו דף וכלי כתיבה והתחילו לכתוב.
לפני שנים, שרציתי לפרוץ את מחסום התקיעות של האומן המתוסכל שהייתי, נתקלתי בספר מופלא שנקרא "דרך האומן". ספר מופלא שעיסוקו בהסרת כל הגורמים שיכולים לגרום לנו להגיד "אבל" שמונע מאיתנו ליצור.

אחד מהדברים שזכור לי והוא משמעותי ליכולת ליצור, היא הסרת השיפוטיות מכל סוג שהוא. "מה יגידו אחרים".. "האם יאהבו את מה שעשיתי".. "אלוהים, מה יצרתי.. בטח כבר יחשבו עלי כך וכך.. " "אני שונא את זה"… "לא יצא לי מה שהתכוונתי"… "ידעתי שאני לא יודע לצייר/לכתוב"… "זה מטופש מה שאני עושה" .. ועוד כהנא וכהנא אמירות שרצות לנו בראש וגורמות לכך שנסתום את הגולל על הערוץ המופלא הזה שנובע מתוכנו. חברים יקרים אם אתם רוצים ליצור, פשוט חוו מתוך החלטה שאתם שמים את השיפוטיות בחוץ. נקודה.
בספר דרך האומן חלק מהתהליך היה לעשות תרגול שנקרא כתיבת דפי בוקר. אני זוכרת שאני באותה תקופה בחרתי לעשות את זה קצת אחרת. בכל אופן התרגיל הינו פשוט כל בוקר בזמן שקט, להקדיש כחצי שעה לכתיבה מתוך ידיעה שאיננו הולכים להראות את מה שנכתב לאיש.
לא כתיבת פרוזה, אלא שפיכת המחשבות על הנייר. כל מה שיש לנו במוח. כמובן את הדפים האלו איש לא הולך לקרוא וגם אתם לא, לפחות בטווח הקרוב. זה סוג של ניקוי הראש ממחשבות. זה לא צריך להיות נכון תחבירית ולא בעל משמעות מסויימת, פשוט שפיכת כל הדברים שעוברים לנו בראש באותו הרגע. זה יכול להיות.. "שיט שכחתי להפעיל את המכונת כביסה בלילה".. ו.. "אוף.. אני צריך לפגוש הבוקר את זה וזה.. ולא בא לי"… הקדישו לזה חצי שעה מזמנכם, מלאו דפים על גבי דפים אם זה מה שעובר לכם בראש, וגם דף אחד זה בסדר.. מה שחשוב זה פשוט לשפוך מחשבות על הנייר ואח"כ לשים את דפים בצד ולא לקרוא אותם.. ובבוקר למחרת, שוב לכתוב לחצי שעה.. ולהניח בצד. כדי שאפשר יהיה לעשות את זה כמו שצריך, אתם חייבים לדעת שאיש לא יקרא את מה שאתם כותבים. סגרו את זה במקום בטוח, אחרת תתעסקו עם זה במחשבה וזה כשלעצמו יסגור את ברז הכתיבה, או ישפיע על אופן כתיבתכם או התכנים שתעלו לנייר. כשאני עשיתי את זה, לא יכולתי לכתוב מהסיבה הזאת. לא היה לי היכן לשמור את הדברים עם וודאות שאיש לא יקרא.. אז בחרתי לצייר. כל בוקר הגעתי לעבודה עם צבעי פנדה או עפרון, לקחתי דפי מדפסת ובמשך חצי שעה שרבטתי בלי להתכוון לדבר. ולא משנה אם אהבנו את מה שעשינו או לא.. אם זה קשקוש חסר משמעות או לא, שמים את זה בצד בסוף החצי שעה, לא חולקים את מה שיצא עם איש ומתחילים את היום. פשוט התנסו בפתיחת הערוץ הזה שמאפשר. בלי לשפוט בכלל את מה שיוצא. זה בינכם לבין עצמכם. מטלה שאולי תרצו לבצע בזמן שתיית הקפה של הבוקר, או לפני שאתם מתחילים את יומכם. אני יודעת שלי זה פתח את ערוץ היצירתיות. דברים התחילו לנבוע מהמקום הזה חסר השיפוטיות.
חברים אהובים, אני מזמינה אתכם להצטרף למסע הזה של גילוי העצמי, בלי פחד, בלי התעסקות עם רעשי רקע של המוח. זה צעד אחד במסע של חיים שלמים. עוד צעד כדי לגלות את מה שכבר יש בכם אך מעולם לא השתמשתם בו. נסו ותראו מה קורה. ואם אתם צריכים עזרה עם זה, להתלבט עם מישהו, עצה, סתם לשתף משהו, אתם מוזמנים ליצור קשר. אשמח לעזור בכל שאוכל.

עשו את החיבור הזה לעצמכם חברים אהובים, עשו ותגלו חיבורים מופלאים אחרים, תגלו את הכח הטמון בעצמכם.. ויש בכם בכל אחד מהם היפים, המוכשרים, הנדיבים, הרבה כח. כן. אני מדברת אליכם.. ואם אתם מטילים ספק בעצם היותכם אחד מכל אלה, זו שוב השיפוטיות שהנכם צריכים ללמוד לשים בצד. כן.. הנכם כל אלה ועל כן אני אוהבת אתכם כל כך.
בוקר מופלא שיהיה לכם.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

לילה לבן

מי אמר "לילה לבן" ולא קיבל???  בשמחה ובאהבה חגגנו גם הלילה לילה לבן. הנחמה היתה שחלקנו אותו בינינו. היו לנו כל מיני דברים מעניינים בלילה הזה.. קצת קקי כוון שהקטנה החדשה שלנו לא יכלה להתאפק, די הרבה יללות כוון שהיא לא רצתה לשבת בפינה שאתמול היא ישנה כוון שלא היה מי שילטף אותה שם הלילה.. וכמה טיולים ליליים.
החמודה הזאת חכמה בטרוף. עקומת הלמידה שלה מרשימה. נקווה שנגיע מהר למנוחה ולנחלה וללילות שקטים של שינה. היום היא הפתיעה אותי כשהוצאתי אותה. היא עשתה קקי די מהר והמשיכה ללכת ולרחרח זמן מה. אחרי כמה דקות נוספות של הליכה אמרתי לה.. תעשי פיפי.. תעשי פיפי וליטפתי אותה וגם רמזתי לה שיש לי חטיף בשבילה ואז היא עשתה פיפי. כל כך שמחתי שאפשר היה לחמוק מהקור הנוגס לתוך החמימות בבית. קצת לפני שיצאנו נתתי לה לאכול. מוקדם. חמש בבוקר. הרגשתי שהיא רעבה המתוקה, ואכן היא אכלה ואכלה ואכלה.. עכשיו בטח עוד שעה נדרש לצאת שוב. אני מודדת זמנים למערכת העיכול שלה כדי שאדע למה לצפות. אני סומכת עליה שתסמן שוב שתרצה לצאת. סומכת.. כן. כרגע היא יושבת מתחת לשולחן הסלון על שטיח האמבטיה ששמתי לה ומסרבת לישון באותה הפינה של אתמול כוון שאין מי שילטף אותה שם. מצחיקה.. היא החליטה ששם זה בסדר לישון, וגם בסלון.. ולשאר המקומות היא מסרבת. ניסיתי לשכנע אותה לבוא לישון לידי. הבנתי ממנה שהיא לא מתה על מדרגות ואפילו מפחדת מהן. נראה אם נצליח לטפל בזה. אתמול דווקא לא היתה לה בעיות לעלות ולרדת. היום היא בוחרת שלא. עוד קצת אפתח יכולות פסיכולוגיות להבנת כלבים.. זו תהיה יכולת חדשה שטרם היתה לי כמוה.

IMG_9390
אם יכולות התקשורת של בני האדם דורשים עבודה רצינית, בשביל כלבים צריך כבר דברים שמעבר למילים. הרבה אמפטיה, רצון טוב, וגם טלפתיה. בעצם שאני חושבת על זה… גם בשביל לתקשר עם אנשים באמת, לא יזיקו כלל אלה.
אתמול הבת שלי אמרה, אמא, אני מרגישה שלא נצליח להחזיק אותה לאורך זמן – מה שאני לא יודעת עדיין בכלל – אבל תמיד רציתי כלב והגשמת לי חלום. גם אם זה לזמן קצר.
אני חושבת שגם אם זה לא יעבוד עם החיים שלנו לטווח הארוך. יש בזה המון לימוד.

כלבים ובכלל בעלי חיים, אלו שנמצאים בסביבה שלנו, תלויים בנו ובטוב ליבנו, ברצוננו לתת להם ולטפל בהם. אין ספק שאהבה מורעפת עלינו בתמורה והרבה אהבה, אך הנתינה הזאת דורשת מאיתנו לתת קצת יותר, להתגמש יותר, לצאת מאיזורי הנוחות שלנו יותר מאשר היינו עושים לעיתים עבור בן אנוש אחר. אני מברכת על השיעור הזה, על התובנות, על היכולת שלי להתאמץ עבור הקטנה הזאת המופלאה שנותנת כל כך הרבה ליקוקים, נפנופי זנב, ומאמץ מהצד שלה לתקשר ולהתאים.
החיים מרתקים.. לא כן? שיהיה לכולם בוקר מופלא מלא תגליות חדשות. אוהבת אתכם.

IMG_9410

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

נשמה על ארבע

בוקר אור חברים אהובים, כנראה אני בין הבודדים שבאמת ערים בשעה כזאת. כל השאר מחופרים היטב במיטותיהם, חולמים חלומות, או מתכרבלים לצד אהוביהם. חזרתי עכשיו מטיול אמצע הלילה. ארוע שהיה נדיר עד היום אבל כנראה יהפך, לפחות בשלב זה, לסוג של שגרה. הבאנו אתמול כלבה חמודה הביתה. פעם ראשונה שזרמתי עם בקשתם של ילדי לכלב. היו אנשים שהזהירו אותי שהינה אני הולכת להשתעבד והילדים לא יהיו אלו שיטפלו אלא אני… אני אפילו לא בטוחה שאם אכן זה מה שיקרה, שזה מתאים לי, אבל החלטתי לפחות לתת לעניין צ'אנס. אוהבי הכלבים דווקא הגיבו ב"איזה כיף לכם". אני חושבת שאני יותר מתחברת לאלו.
אתמול כשפגשנו אותה ברחוב בתל-אביב אחרי אופרציה של תיאומים, הילדים שלי התלהבו. נוצר חיבור מיידי ומצאתי את עצמי עושה את דרכי חזרה הביתה עם הכלבה באוטו. מדי פעם הצצתי. היא היתה מפוחדת ומבוהלת מהנסיעה, נשבר לי הלב כשראיתי את מבטיה הכנועים כשהשתרעה על בירכיהם תחת ידיהם המלטפות.
כשהגענו הביתה.. היא התישבה על המדרגות, כפי שילדי עשו, ישבה ולא זזה. חשבתי שהיא תתחיל להתרוצץ בבית אך לא כך היה. היא ישבה במקום אחד מפחדת לזוז. לקח לה קצת זמן להעיז לזוז מהמדרגה עליה ישבה, כדי לאכול ולשתות. וגם אז, היא חזרה לאותה נקודה בדיוק. נראה שהיא אמצה את הילדים כוון שהיא הלכה לאן שהם הלכו. אך התמקדה בחדר אחד שם הרגישה הכי נוח לעת עתה. אני התבוננתי בה והתחלתי לחוש כיצד היא מרגישה. מקום זר, אנשים זרים.. עם כוונות טובות, אבל בכל זאת…
יצאנו לטייל איתה כדי שתעשה צרכים.. אחרי למעלה מחצי שעה של רחרוחים והליכה במעגלים חזרנו כלעומת שבאנו כשאני חשה השלמה עם כך שבבוקר כבר נצטרך לנקות.
היא התמקמה במקום של כבוד באחד מחדרי הילדים והלכנו לישון. או יותר נכון אני הלכתי לישון. בשלוש בבוקר שקמתי, התברר שהיא רצתה כל הזמן הזה ליטופים ותשומת לב. החמודה הקטנה היתה מורעבת ולמרות שהשעה לא היתה מתאימה לתת לה קצת אוכל מצאנו עצמנו מתבוננים בה טורפת את המעט ששמנו לה בצלחת. ואז.. זמן קצר אחרי, שמעתי את ביתי אומרת לה.. לאאאאאאאא…..  והיא אמרה, צריכים להוציא אותה. זה היה אחרי שכבר ברח לה קצת. מתוקה קטנה.. נעלתי נעליים ולבשתי מעיל ויצאנו. הפעם היא לא חששה לצאת. איך שיצאנו החוצה היא עשתה את צרכיה. תגמלתי אותה בליטופים בכל פעם ובממתק. וחשתי כיצד היא מתחילה להרגיש ביטחון בחברתנו. היא הובילה אותי בחזרה הביתה בכמעט ריצה, וכשנכנסנו עלתה ישר לחדר הילדים. נראה שהיא מסתגלת מהר.. חוץ מהקטע של לישון שצריכים לישון.

אני כבר יודעת שחלק מאיתנו יהיו טרוטי עיניים בבוקר. אבל זה מחיר קטן נראה לי לעונג שהקטנה הזאת הולכת להביא למשפחה.
זהו, נראה שלפחות לזמן מה צרפנו נשמה נוספת לביתנו. כלבה מתוקה מתוקה.
אז חברים אהובים, אם חשבתם אם להביא כלב הביתה או לא, לכו על זה. הם מדהימים, כל כך טהורים, חברים אמיתיים שלא ישפטו אתכם לעולם, תמיד ישמחו לקראתכם ויהיו שם לצידכם. תנו לזה צ'אנס גם אם זה קשה בהתחלה.. זה שווה. שימו את ה"אבל" בצד ונסו. אוהבת

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי