Monthly Archives: פברואר 2014

גבולות

חברים אהובים, רוצה לפתוח דיון או להעלות נושא שאנשים כאילו לא מתעסקים איתו באמת כאן, אבל בשיחות עומק עם אנשים עלה די הרבה פעמים.
גבולות – נושא מאוד רחב ומעניין במיוחד לאלו מאיתנו הסקרנים שתמיד רוצים לבדוק היכן המגבלות המוחיות והאחרות שלהם נמצאות.
האם יש לנו גבולות? מהיכן נובעים הגבולות שלנו? האם אנחנו מציבים לאחרים גבולות? האם גבולות הם דבר קשיח ובלתי עביר? איזה צורך הם משרתים? אפשר לשאול הרבה שאלות בהקשר הזה.
שמתי לב, שאנשים לא דנים בנושא הזה.. זה מעין טאבו שלא מדברים בו. לא ברור לי מדוע האמת. אולי בהקשר שיש לזה לפעמים למיניות ועל זה במיוחד לא מדברים.
חס וחלילה שמא נחשוף איזה צד בעצמנו… "מה יגידו השכנים?"
אהובים, שמתי לב שרק אם באמת פותחים את כל הנושאים לדיון אפשר להגיע למקורם של מערכות האמונה שלנו, התפיסות שלנו, פוטנציאל היכולות שלנו. כאשר משאירים חלק מהדברים מחוץ לתחום הדיון כוון שאין זה נאה לדון בהם, לא ממש מגיעים לחשיפה ואני מניחה שמחשיפה אנשים מפחדים. כל כך הרבה אנשים שומרים את עצמם כל כך קרוב לעצמם ורחוק מאחרים שאי אפשר פשוט להגיע עדיהם.
ממה אתם מפחדים אהובים? מזה שמישהו אולי ימצא אתכם מספיק אטרקטיביים? שפתאום ירצו אתכם? שפתאום תגלו דברים חדשים על עצמכם? ממה אתם מפחדים?
אני מרגישה שבעצם כתיבתי את השורות האלו אני רומסת איזה גבול. פריצת דרך.
אהובים, כשאתם מציבים גבולות נוקשים, להתנהגות שלכם, למחשבות שלכם, לאנשים אחרים, הרבה פעמים דברים לא יכולים לקרות. אתם פשוט לא מאפשרים. זה מעין מחשבה כזאת… עד כאן זה בטוח.. מכאן.. עדיף שלא. מה יקרה יקרים?
תגלו שאתם באמת חיים? תגלו שאתם מעניינים אולי? תגלו שיש בכם משהו שאחרים אולי רוצים או מתעניינים בו?
הרגילו אותנו מילדות שקיימים גבולות. הרי זה מה שהורים עושים לילדיהם. מציבים גבולות. לימדו אותנו שצריך להציב גבולות אחרת דורכים עלינו. צריכים להיות נוקשים במקומות מסויימים ולעמוד על שלנו בתקיפות. כפי שאנחנו מציבים גבולות תקיפים לילדינו, אם יש לנו ילדים, כך הציבו גם לנו. כשאנחנו פוגשים באנשים אחרים, אנחנו מציבים גבולות כל רגע ומחזיקים בהם בעוצמה שמה יזוזו ממקומם, אבל אז, לא מתקיים מפגש אמיתי בין אנשים. נשמה מול נשמה. קיים מפגש של מסכות. אני מציג מה שאני רוצה להציג.. לא משהו שמאפשר קשר אמיתי ועמוק.
כך הטביעו בתוכנו שצריך להיות. יש כל מיני עשה ואל תעשה… צריכים להתאים להתנהלות החברתית המקובלת. חס וחלילה אם נחרוג במשהו. העולם יתמוטט.
יש דפוסי חשיבה מקובלים, יש נורמות, יש כללים וחוקים… לא פלא שרבים מרגישים כמו אסירים בתוך גופם ומחשבתם.
אהובים יקרים.. במקום לעשות שלום עם עצמכם, לבחון את מערכת המגבלות החשיבתיות שקיימות אצלכם, במקום לבחון היכן לא נוח לכם עם עצמכם, היכן לא מרגיש לכם טוב עם עצמכם, אתם בורחים למקומות רחוקים בחיפוש אחר מקום בו תרגישו שלווה… בו תוכלו להתחבר לעצמכם.
אך אהובים, אתם כאן, אתם האסירים של עצמכם בעצם התעלמותכם מצדדים מסויימים בתוככם שצריכים בחינה מעמיקה. לא מרגיש לכם נוח אז אתם נוסעים להודו.. לחפש את עצמכם.. או לדרום אמריקה.. או לסיני. מה רע בגילוי העולמות המופלאים שהם אתם עצמכם? כל אחד מכם.. כל כך יפה, כל כך מרתק…
חלק מכם ישאלו.. אני??? מרתק? אני האדם הכי משעמם בעולם.. האם כך? אני חושבת שאין אדם שאינו מעניין, יש אדם שלא רוצה להחשף לאחרים מכל מיני סיבות שהוטבעו בו בילדותו. אם תבחנו את זה לעומק תגלו שלכל מיני מערכות שהיו חלק מהחינוך שלנו יש יד ורגל בעניין. אם זה הורים, בתי ספר וכל מי שידו היתה בחינוך נפשנו הרכה כילדים. עיצבו אתנו לעיתים אנשים שלא היה להם מושג קלוש עד כמה הם מזיקים לנפשנו הרכה, היפה והיצירתית כל כך.
שמו שלשלאות על חשיבתנו מגיל צעיר כל כך שקשה אפילו לעקוב מהיכן השורשים של זה צמחו. היכן התחילו הגבולות על החשיבה היצירתית כל כך שלנו, היכן התחילו הגבולות והמגבלות שיצרו את עולם המחשבה שלנו ומערכת אמונות שלעיתים כל כך רחוקה ומעוותת מהטבע היפה שקיים בעצם קיומנו.
אהובים, גבולות חשיבתיים הם דבר שמונע מאיתנו לעוף לעולמות רחוקים ולנצל את יכולתנו להגיע לפריצות דרך, הם מונעים מאיתנו לחוות ולחגוג את עצם היותנו בני אדם מופלאים, הם מפריעים לנו לנו לאהוב ללא פחד.. הם מפריעים לנו לקרב אנשים אחרים אלינו כדי שיוכלו להתענג על עצם הכרותם איתנו… הם מפריעים לנו להיות נאהבים. הם מפריעים לנו להיות יצירתיים.. הם מפריעים לנו להיות הכל יכולים שאנחנו. ואנחנו לא מבינים מדוע הדברים לא מתנהלים כפי שהיינו רוצים. אנחנו כל הזמן מונעים ע"י פחד. פחד שנוצר מהגבולות האלו שאנחנו אוחזים בהם באדיקות כמעט דתית.
מה יקרה אם נרשה לאנשים להתקרב? מה יקרה אם נצא קצת מעצמנו הבטוח והמוכר ונעיז ללכת במסלול פחות מוכר? מה יקרה?
אהובים… אני פותחת סוגריים כאן, כוון שאני מבינה מדוע לפעמים אנשים מרגישים שהם צריכים להציב גבולות. יש אנשים אחרים שמחוסר מודעות לעצמם ולאחרים לפעמים אינם מבינים או מקבלים את התיחום הזה שאנחנו מציבים לעצמנו. אותם אשים עשויים לפלוש ולרמוס ברגל גסה בחוסר כבוד מכוון ולפעמים מחוסר רגישות את רצונותיהם של האחרים. אני מבינה שצריכים לפעמים להציב לאנשים גבולות. זה צורך קיים כשלא מכבדים את עצם היותנו אנשים עם עולם תוכן משל עצמנו.
גם אני נתקלתי בזה.. גם אני הצבתי גבולות לאחרים.. אבל בעדינות. מתוך כבוד.. מתוך הבנה שכולם אחרים.. אין אדם שווה או דומה לאחר באמת. כולנו שונים. לא כולם עם מודעות ורגישות.. לא כולם מכבדים את רצונותיכם.. בחירתכם.. וכן צריך להגיד לפעמים "לא מתאים לי" או "זה שלך לא שלי". אבל בבקשה מכם.. היו רגישים מספיק כדי להיות עדינים.
דוגמא שעולה במחשבתי וקשורה להתעסקות שקיימת בעולם התוכן של רבים מכם היום… כל כך הרבה פעמים התבוננתי בסיטואציות שבין גברים ונשים.. גברים מתחילים עם נשים לעיתים קרובות בחוסר רגישות.. ונשים גם שמתחילים איתן ברגישות הן כבר עם הטבעה של "אני חייבת להגן על המקום שלי" והן דוחות בגסות, או מתעלמות. סוג של גבול שאי אפשר לעבור. כולנו בני אנוש.. כולנו חווים כאן.. לכולנו יש צלקות מכל מיני חוויות בעברנו, לכולנו יש כאבים ופחדים.. לכולנו יש סיבות להציב גבולות… אבל יקירים.. במקום הזה שבתוך עצמכם… במקום שבו הינכם אסירים של עצמכם לא קורה כלום ולא יקרה כלום אם לא תעיזו לעשות שינוי. להזיז משהו שהחזקתם כחוק בל יעבר, לשחרר קצת מקום לעצמכם להיות אותם מופלאים וכל כך יפים שהנכם מטבעכם.
אני רואה אתכם אהובים. באמת שאני רואה.
בואו לדבר איתי אם זה יעזור, אשמח להיות נוכחת בשבילכם, להקשיב ולתת מהתובנות שלי בעניין לכל מי שמבקש. בשמחה ובאהבה.
בוקר טוב קוסמים שכמותכם.. הניפו את השרביט והתחילו לחולל את הקסם. העולם מחכה לגלות אתכם.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

ביקורת

בוקר אור חברי האהובים. חבר פרסם את התמונה הזאת…
עלו לי מחשבות בראש באותו עניין של ביקורת.Chocolate Socrates's photo.

התגובה הראשונית שלי היתה: "למי אכפת באמת מהביקורת?

מצד אחד, גיליתי כבר מזמן שאם אני רוצה להיות יצירתית ואחד עם ליבי אני צריכה להשאיר כל סוג ביקורת בחוץ. קודם כל את שלי, כוון שגיליתי שאני גם אחלה של דיין וגם אחלה של מוציא להורג.. וגם לשים את הביקורת של אחרים בחוץ. 

מצד אחר, אני כן מקשיבה לביקורת של ליבי. מחשבתי כן בקשב, אך לרוב אני משתיקה את קול ההגיון. ממילא המציאות שלנו היא בלתי הגיונית בעליל..

כן… אני מרגישה שאמרתי דבר והיפוכו. פרדוקס. כן… אנחנו חייבים להפעיל איזה מערכת של ביקורת עצמית כדי להיות אחד עם הלב, כדי בכל זאת לעשות תהליכים ולהתפתח, אך איזה סוג של ביקורת זו? אז זה לא מדוייק שצריך להשאיר את כל הביקורת בחוץ.  זה מדוייק כשמדובר ביצירה מהבטן.

כיוצרת שחוותה בעברה תסכול ומחסומים יצירתיים אני יכולה לחלוק עמכם כי מה שמפריע לשטף היצירתי זו הביקורת. גם הקשב והצפיה לביקורתם של אחרים וגם ההתעסקות עם הביקורת העצמית. "אני לא מספיק טוב", "זה לא יצא לי כפי שרציתי"… כל כך הרבה רעש רקע עושה המח לעיתים, כל כך הרבה רעש שמפריע לזרימה הטבעית של הידע, התובנות, היצירה והאהבה.אם מצליחים להשאיר חלק מהביקורת בחוץ… זו שאינה חיובית, זו שחוסמת ומקשיבים גם ללב, אז בהחלט אפשר להגיע לסוג של הרמוניה רגשית, חיוביות ותחושה שפועלים בדרך הנכונה. שילוב של המחשבה והלב ביחד. אז אהובים, יקרים, יפים כל כך… פרגנו לעצמכם.. הקשיבו לשקט ולשלווה שבלבכם ובמחשבתיכם.. לעולם אל תפעלו מתוך סערת רגשות או מחשבות. הרגיעו והקשיבו ועשו את זה לבד. הרי אתם אלו שחיים את תוצאות מעשיכם, אל תתנו לאחרים להשליך את חוויתם ועולם התוכן שלהם עליכם. נסו לשמור על טוהר מחשבה ורגש ותרגישו נפלא עם כל מה שתעשו ותבחרו בחייכם.
ושוב אני חוזרת למחשבה המרתקת, שבעצם כל זה סתם התעסקות של המח. יש מקום שקט בתוכנו שמתבונן. מעבר למחשבות, מעבר לרגשות.. מקום שיש בו הרבה שקט. לביקורת ולמשמעות של פעולה מהלב אין משמעות שם. שם גם אין משמעות לעשיה, להישגים ולתהליכים באמת. כשפוגשים במקום הזה, כל החוויה משתנה לתמיד.
Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

האם אנחנו קשובים?

אהובים יקרים.. ראשון בבוקר, עוד רגע מתחיל שבוע מופלא חדש מלא הזדמנויות לשנוי ויצירה. עברה מחשבה בראשי תוך קריאת פוסטים בפייסבוק וזרימת המחשבות שלי על עשייתי שלי… האם אנחנו באמת נותנים לאנשים אחרים את המקום לו הם זקוקים כדי להתקיים כפי שהם? מופלאים, שלמים, יפים כל כך? או שמא אנחנו מנסים לכפות עליהם את עצמנו, מנסים לשנותם כדי שיתאימו יותר טוב לצרכינו?
עד כמה אנחנו רואים את אורם הפנימי של אנשים מעבר לדמות הויזואלית שעינינו תופסות דרך מסנני התפיסות והאמונות שלנו? עד כמה אנחנו שופטים אנשים על פי חיצוניות ועד כמה אנחנו מפספסים את היופי המופלא הזה שקיים מסביבנו?
ככל שאני חווה יותר אנשים אני לומדת להקשיב ולצפות בעיני ליבי. החויה כל כך אחרת… רכה.. מאפשרת.. מחבקת…
עד כמה באמת אנחנו רואים את אורם הפנימי של אנשים? עד כמה אנחנו קשובים ולא מתעסקים עם מחשבותינו על עצמנו באותו הזמן, או בתגובותינו שלנו שמבקשות לתפוס מקום? עד כמה אנחנו קשובים להם כשהם מספרים לנו מי הם. לא מה הם עושים ביום יום.. או עד כמה הם מצליחים או לא… מי הם בפנים. מה הם חושבים, מה הם מרגישים.. כיצד החוויה הזאת של להיות כאן מרגישה להם.. מה קיים שם בעולם התוכן הפנימי שלהם?
עד כמה אנחנו קשובים? עד כמה אנחנו יוצאים מגבולות החשיבה והרגש שלנו כדי באמת לראות ולפתח קשב אמיתי שמאפשר לפגוש אחרים ברמות עמוקות יותר, חסרות פחד וכל כך יצירתיות?
כשעושים את זה, שמים את עצמנו בצד לרגע.. את הדרישה לתשומת לב, את הדרישה או צורך שהדברים יעשו בדרכנו, באופן שנוח לנו, באופן שמקדם אותנו, ופשוט נמצאים מול האדם אחר.. פותחים את הלב וכל אפיק תקשורת אפשרי ונוכחים, סופגים את מה שאדם האחר חולק עימנו, מרגישים את כל האהבה הזאת שקיימת.. מרגישים את היופי המופלא שקיים בכל אחד ואחת מאיתנו. מרגישים את השקט ושהכל בסדר. שאין באמת דרמות, אפשר להיות שונים, אחרים ואפילו לא מסכימים, כוון שיש מקום לססגוניות הזאת. כולנו יפים כל כך שזה ממלא את הלב עד תום ומותח את גבולותיו עד שזה כואב…
אני בטוחה שחלקכם חושבים שאני נאיווית שאני מדברת כל הזמן על אהבה. ובכן, לא אכפת לי. אני רואה אתכם. רואה, מקשיבה, נושמת. אני מברכת אתכם על היותכם בדיוק כפי שהנכם. כל מיני.. עם כל מיני רגשות.. עם כל מיני מחשבות. אתם יפים בעיני כל כך. מרהיבים. אז אני אוהבת אתכם.
יום מופלא. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

שיח עם היקום

בוקר טוב חברי האהובים… עברה לי מחשבה בראש, נראה לי חשוב לחלוק עמכם המחשבה, במיוחד לאור התחושה שיש לי שרבים האנשים שזקוקים למשהו בזמן הזה. פתרון לסוגיה או כל דבר אחר.
אולי מידע זה ישרת אתכם ואולי לא.
אינני יודעת אם מי מכם מקיים שיח עם היקום.. שיח אמיתי. יתכן ודברים מסויימים המעסיקים את מחשבתכם במציאות עשויים להפתר.
אין צורך לבקש יותר מדי או להגביל את המחשבה למשהו ספציפי כדי לשנות את המציאות. לפעמים הודיה עם המון כוונה עוזרת. היקום מקשיב ופועל בהתאם לרצונותיכם.
אני יודעת שחלקכם מבקש על בסיס יום יומי.. ולא מקבל, ואז מתפתחת תחושת אי אמון בתהליך הזה וגם ביקום עצמו וביכולת לשנות את המציאות.
יש סיבות בשלן הדברים קורים בצורה מסויימת.
גם אם הדברים טרם התגלמו בחייכם ופתחתם חוסר אמונה וספקנות, עדיין היקום מקשיב ופועל.
בזמן היקום הכל כבר כאן ועכשיו. מגולם. אלו אנו חסרי הסבלנות. היקום כבר ביצע את כל מאווינו באופן מושלם. היקום מאוד מאוד מדוייק. אין טעויות.

איננו צריכים לעשות דבר, רק להודות כאילו כבר מה שביקשנו כאן מגולם במציאות, כאילו כבר קיבלנו את שרצינו.

צריך להיות מודעים לשני דברים חשובים… הראשון, בבקשותיכם אל תגבילו את הבקשה בפרטים.. כוון שאם תגבילו ולא תהיו סופר מדוייקים בבקשה, תקבלו משהו דומה למה שביקשתם אך לא בדיוק. הלא בדיוק יהיה הדבר שעליו לא נתתם את הדעת בבקשתכם המדוייקת. כבר קרה לי…  זה משעשע שזה קורה.
אולי כדאי פשוט להשאיר ליקום להתעסק עם הפרטים ולבקש את התחושה שהמה הזה יצור בחוויה שלנו.
לדוגמא – אם תצליחו לדמיין את עצמכם אהובים, עטופים, את הרגשות שיש בכם בזמן שזה קורה, במיוחד אם לא תצמדו לחזיונות של מי האדם שאוהב אתכם, תקבלו בדיוק את מה שאתם מבקשים.
לפעמים ה"תקלה" בזה שאנחנו לא מגיעים לסיפוק מהדברים שהיקום שולח לנו זה בגלל שאנחנו מגבילים את האפשרויות של האיך, מי ומה.
דבר שני.. חשוב לא פחות. כשאתם מתרכזים במה שאין לכם – במקום בהודיה על מה שעוד רגע יהיה שלכם, במציאות שלכם, אם רק תהיו סבלנים – אתם נאחזים בחוסר במקום בשפע ואתם מקבעים את זה למציאות שלכם. פשוט מאוד.
אינכם צריכים להסתמך על אנשים אחרים, להשען, כדי לקבל את מה שאתם צריכים לעצמכם.. כוון שלאותו אדם יש את מה שלכם אין. אין מגבלה על השפע ביקום. היקום הוא זה שמבצע את הקסמים, אתם הם אלו שצריכים להפעיל אותו בהנפת מטה הקסם שלכם תוך הבנה של מה שאתם עושים.
אז אחד.. להודות כאילו כל מאווייכם התגשמו, תוך שימת לב למה שאתם מבקשים לעצמכם… אל תצמדו לפרטים.
שתיים.. התרכזו בחיובי ולא בשלילי. בשפע שעוד רגע נכנס לחייכם ולא בחוסר. היקום מקשיב וכבר יצר את מה שביקשתם. אם תתרכזו בחוסר, זה מה שאתם מעגנים בחייכם. יש קשב למחשבותיכם ולרגשותיכם כל הזמן.
ושלוש.. יש גם שלוש..  היו סבלנים חברים אהובים. הכל מגיע בתזמון ודיוק מושלם. אם הגיע משהו לחייכם וזה לא מרגיש לכם טוב, נסו להזכר.. כנראה גם את זה ביקשתם בדרך זו או אחרת. אם תתחברו לשפע במחשבותיכם ותוציאו כל מחשבה שאינה תומכת בחוויה של שפע ממחשבתכם, שפע תקבלו. רק היו סבלנים… זה אומר, אל תתאכזבו אם זה לא קורה מיד. זה קורה.. בזמן יקום ובזמן הנכון והמדוייק כאן.
בוקר מצויין בעוד יום מופלא מלא אפשרויות. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

Why Am I Single?

חברים אהובים, ממליצה לראות את הוידאו הזה. https://www.youtube.com/watch?v=dc6h_GHTiKU.

אני מודעת לקושי של חלקכם עם אנגלית, אז ישבתי ותרגמתי את כל הוידאו המופלא של ראלף סמארט (Infinite Waters (Diving Deep. השתדלתי להשאר צמודה למקור ולמילותיו של ראלף בעת התרגום. הרגשתי צורך לתרגם בשל הצורך הבוער שאני חשה מצד אנשים למצוא את בת/בן זוגם. באהבה.

"מדוע אני רווק?
עכשיו אנחנו בעונת האהבה, 2013, על כדור הארץ.
מדוע אני עדיין לבד/רווק? במסעי שלי לפני הרבה זמן, נהגתי לשאול את השאלה הזאת.
הבנתי, שזה בגלל שמשהו היה חסר לי בחיי. זה לא נגע לאף אחד אחר. זה נגע למערכת היחסים שהיתה לי עם עצמי.
אנרגיה מינית היא האנרגיה שמאפשרת את קיום כל הדברים. במהותה אנרגיה מינית היא אנרגיה יצירתית.
רבים מאיתנו על הפלנטה, תוהים היכן אהובנו נמצא, אם אנחנו תוהים מדוע לא פגשנו עדיין את גבר חלומותינו או אשת חלומותינו, אל תדאגו. זמנכם יגיע.
רבים מאיתנו רוצים תיקון מהיר. מערכת היחסים המשמעותית ביותר שאנחנו יכולים לחוות זה עם עצמנו. באמצעות המסע שלי והשינויים שעברתי, הבנתי את זה. אתם צריכים לחבק את עצמכם, אתם צריכים לאהוב את עצמכם, לפני שתוכלו לאהוב מישהו אחר.
ברגע שאתם מקבלים את עצמכם במאה אחוז, את הזרימה שלכם, המתנות והכישרונות שלכם, אתם מתחילים לקבל את הזרימה, המתנות והכישרונות של אנשים אחרים, כוון שאף אחד אינו מושלם.
פרפקציוניזם, שאיפה למושלמות אנושית, זו קללה עבור האדם. עם זאת הטבע הוא מושלם. אנחנו צריכים להבין שאין גבר/אשת חלומות. הדבר הזה אינו קיים. צריכים לקבל את הטוב, הרע והמכוער שבאדם.
לרבים מאיתנו שעדיין רווקים, יש רשימה של תכונות מועדפות (check list במקור), גם לי היה את זה. למעשה אנחנו מחפשים את ההשתקפות של עצמנו. אנחנו מחפשים את החלק האחר של עצמנו. בפועל אנחנו מחפשים ברמה עמוקה יותר את החלק של העצמי הגבוה שלנו. ברגע שמתקיים החיבור עם העצמי הגבוה, מתרחשים "נישואים" בתוך עצמך. חיבור הגוף והתודעה (mind במקור). חיבור של הרוח והנשמה (soul and spirit במקור). אלו הנישואים האמיתיים. לא מהסוג שעושים במקדש, או במבנה דת, נישואים אמיתיים הם בתוך עצמך. ואז שפוגשים במישהו אחר, שני השלמים נהפכים למושלם (the two wholes become complete במקור).
אי אפשר להיות שבור, חצי ולחפש חצי נוסף. כוון שאז יש חיבור של שני חצאים שלא מתחברים לשלם.
אם אתה רווקה הבן שיש זמנים, עונות ומחזוריות ביקום. יתכן וזה לא יקרה מחר, שתמצא את הבת/בן זוג, כוון שלכולנו אמורים להיות בני זוג על פני כדור הארץ. זה מסע חיים. מישהו שאפשר לחלוק איתו את הסודות הכי כמוסים ויעזור לנו לצמוח ולהתפתח כפי שאנו נעזור לו. קודם אנחנו חייבים להתחבר במהות עם העצמי העליון שלנו.
ברגע שמפתחים מודעות למחזוריות החיים, צריך לשחרר את הצפיות ואת לוחות הזמנים. רבים מאיתנו חיים בחברה של סיפוקים מיידיים. "אני רוצה את זה עכשיו". אהבה לא עובדת כך. אנרגיית האהבה לא עובדת כך. ל"פגוש" מישהו לוקח המון זמן, במובן של פיתוח הכרות עמוקה אינטימית עם הפנימיות של האדם האחר. לוקח זמן לעזור להם להוריד את המסכה ובכדי לעשות את זה צריך להיכנע לעצמך במאה אחוז. כשמתקיים חיבור עמוק יותר עם מי שאתה, אתה נהיה שלם יותר, וככל שאתה נהיה שלם יותר, אתה מושך יותר אנשים ואז תמשוך גם את ההשתקפות של עצמך.
במהות אנו מושכים את מה שאנחנו. אם אתה אדם יפה ומושך, תמשוך אליך אדם דומה, אם אתה מואר מבפנים ומקרין את אורך החוצה, כזה אדם תמשוך. אם אתה רואה את העולם כמקום חשוך (וחושך אינו בהכרח רע), זה מה שתמשוך. מה שאנחנו מקרינים החוצה, הוא מה שאנחנו מושכים.
אם את אישה ואת אומרת "כל הגברים כלבים, כל הגברים רוצים רק דבר אחד, סקס", זה מה שתמשכי לחייך, כזה סוג של אדם תפגשי, כוון שאנחנו שולחים ליקום איתות, והיקום שהינו אינסופי, הקוסם הכל יכול, יגיד "your wish is my command" – משאלתך פקודה לי. אם נאמר "אני פתוח, יקום, שלח לי את השתקפותי", אין צורך אפילו לבקש, כוון שזה כבר נעשה. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לשחרר (to let go במקור) ואז זה יוכח מעל כל ספק. ההבנה שיש מליונים של אנשים מסביב לעולם שהינם רווקים… זה לא דבר רע. כוון שאין טוב ורע. לפעמים אתה צריך זמן למצוא את עצמך. אתה צריך זמן לגלות את האני האוטנטי שלך. לצאת למדבר הכי טוב לבד, כוון שאז באמת הינך מגלה את עצמך.
רבים מאיתנו במערכת יחסים עם מישהו אחר, אך איננו באמת מאושרים. אנחנו שם במערכת היחסים כוון שאיננו רוצים להיות לבד. לכן, רבים מהאנשים שהינם רווקים על הפלנטה מוצאים את עצמם לוקחים את הזמן כדי להתחבר חזרה למקור העוצמה הפנימי האמיתי שלהם.
הרבה אנשים רווקים על הפלנטה כרגע, במצבם, כוון שהם מרוכזים בפיקוס האנרגיה שלהם על פיתוח בהירות ופיתוח איזון פנימי. אז כשהם פוגשים את האדם הזה בו הם מתאהבים, וזה לא חובה להתאהב דרך אגב, כוון שאז זה די מעצבן, כוון שצריך לקום (משחק מילים באנגלית – ליפול ולקום) (you don't have to fall in love by the way, it's annoying, because then you have to get up)
כשאתה מוצא את האדם שליבך משתוקק ועורג לו, אתה יודע מיד, כוון שעשית את עבודתך הפנימית.
אנשים רבים על הפלנטה בודדים/רווקים כוון שהם לא עשו עדיין את העבודה הפנימית שהם צריכים לעשות. ברגע שאתה עובד על עצמך, אל תחפש את המישהו אחר, אתה לא צריך לחפש, זה מה שלמדתי מניסיוני.
היה זמן בו גם אני חיפשתי, חיפשתי את האישה היפה שרציתי, עשיתי את מה שחשבתי שטוב בשבילי באותו הזמן. שמתי לב, שכשהייתי במערכות יחסים, היתה תחושת דחיפות, פאניקה שמא אני אפסיד משהו. אנחנו יכולים להפסיד רק מה שאינו שייך לנו. אין לי בעלות על איש על הפלנטה. אנחנו צריכים לאפשר לאנשים אחרים להיות עצמם. ברבות ממערכות היחסים אנחנו מרגישים שאנשים שייכים לנו, וזו הסיבה שרבות ממערכות היחסים בעידן הזה לא נמשכות לאורך זמן, כוון שכל דבר קשור לבעלות וחזקה.
כשאנחנו מדברים על להיות לבד, זו יכולה להיות גם חוויה כיפית. להרבה מאסטרים – וכולנו מאסטרים דרך אגב, ואלו שהם לא, זה בגלל שהם לא התחברו לתודעה (360 senses במקור) – בעידנים קדומים היה כזה חיבור עמוק לליבם שהם לא נזקקו לאישה אם הם היו גבר, או נזקקו לגבר אם הן היו אישה. הם פיתחו בתוך עצמם את החיבור בין היין – המהות הנשית לבין היאן – המהות הגברית, מהויות שנמצאות בכולנו.
בכל אופן, כרגע על הפלנטה, זה מדהים לפגוש מישהו, להתמסד איתו, להביא ילדים ולגדלם להיות ישויות נצחיות על הפלנטה, כוון שלהיות חופשי זו זכות מלידה.
אבל אם הינך לבד/רווק, המסר שלי אליך הוא אל תדאג, אל תהיה להוט, כוון שככל שאתה להוט יותר, אתה מתרחק מהאוטנטיות הפנימית שלך.
האם תעדיף שמישהו יאהב אותך בשל מה שאינך או בשל מה שהינך? אני מעדיף שמישהו ישנא אותי על מי שאני מאשר יאהב אותי על מי שאינני.
בהקשר של רווקים, יש כל כך הרבה אתרי הכרויות. גם אני הייתי בכאלה, יש כל כך הרבה אתרי הכרויות באינטרנט, אתרים לדייטים… פגשתי באנשים יפים, ישויות יפות, אך הבנתי שעדיין יש משהו שחסר. כשהרפיתי מהחיפוש, זה התגלם במציאות. אינני אומר שאי אפשר לפגוש אנשים מדהימים, כמובן אפשר, אך צריך להבין שצריכים לנקות את החושים, כוון שכשאתה רואה את ההשתקפות שלך, אתה יודע בוודאות. אם אתה שיכור, לא תדע להבדיל.
אז לרבים מאיתנו הרווקים יש רשימה, תפטרו ממנה. זרקו אותה לזבל. כוון שהחיים דינמיים. אף אחד הוא לא משהו אחד, לכל אחד מאיתנו כל כך הרבה צדדים, ואנחנו מראים לאנשים אחרים רק מה שאנחנו רוצים שהם יראו. כשאני מבין את זה, אני מבין שאני לא הולך לחפש את האדם המושלם. למעשה, אני לא הולך לחפש אותו, אלא אני הולך לעבוד על עצמי, ואני הולך לפתוח את עצמי לנשמה אחרת ידידותית. ואז הכל השתנה. הכל משתנה. כוון שתוך כדי שאנחנו במערכת יחסים, אנחנו יכולים לגדול ולצמוח מחוץ למערכת היחסים. חלק מהרווקים היו במערכת יחסים מדהימה ואז יום אחד, הם פתאום לא רוצים להיות עם אותו אדם יותר. יתכן והם נושאים בתוכם את אנרגית האהבה לאותו אדם, אך יש תחושה שזה הזמן לעבור לשלב הבא. כל אדם שיש לכם עמו מערכת יחסים, הינו מורה. חלק מאיתנו היו במערכות יחסים נוראיות. ברגע שאנחנו מבינים שאנחנו מושכים את סוג מערכת היחסים אלינו, ברגע שאנחנו לוקחים אחריות, אנחנו משוחררים.
אז כשאנחנו מדברים על להיות רווקים, זו בחירה שישנה לכולנו. זה לא דבר שלילי או חיובי. זה יהיה מה שתבחרו. מה שתעשו מזה. אך אל תהיו בדיכאון, אל תרגישו שאתם מפספסים, כוון שזוהי בחירתכם. יש אנשים יפים בפלנטה והרבה מהם שואלים.. "היי… היכן החצי השני שלי". החצי השני שלכם הוא האני העליון שלכם. ברגע שאתם רואים את ההשתקפות של עצמכם, בהירה וצלולה באדם אחר, זהו זה. אתם מתחברים אליהם. אתם יוצרים איתם. ואם אינכם זקוקים יותר ליצירתכם המשותפת, אתם עוברים למישהו אחר. אי אפשר לכפות אהבה. "

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

רגע מושלם

חבר יקר בירך את כולנו בפייסבוק בשבוע מושלם הבוקר. חשבתי על זה.. האם יש איזשהו רגע שאיננו כזה? מושלם? לעיתים אנחנו בקטנותנו ובראייתנו המצומצמת מתלוננים על רגעים כאלו ואחרים בחיינו, בהם נדמה שהדברים זורמים בדרך שאיננו אוהבים, בדרך שאיננה מרגישה לנו נוחה, או בדרך שהיא מאוד מאתגרת בשבילנו.
האם יתכן שיש רגע שאינו מושלם? בחוויה האישית שלי, אין כזה. אם כי לעיתים נדמה שהמציאות שלנו כאוטית, היא אינה כזאת. כל דבר קורה בשל סיבה וכל מה שקורה משתלב באופן מושלם עם הלמידה שאנו מזמנים לעצמנו ביום יום.
בחוויה האישית שלי אין דברים שהם "מקריים" ואין דברים שהם שגויים, או לא טובים. כל מה שקורה מסונכרן באופן מושלם. כל ארוע קשור לארועים אחרים, במעין פאזל ענקי שלאיש אין את הראיה הרחבה מספיק בשביל לראות את הסדר והמושלמות שבו. אך זהו פאזל. הכל משתלב ומתאים במקומו בדיוק. כל ארוע בחיים שלנו קורה בדיוק כשהוא צריך לקרות גם אם נדמה לנו שהיינו יכולים למנוע, לשנות, לתכנן את הדברים אחרת. זה כמובן מעלה את השאלה – האם אנחנו בוחרים באמת בחיים שלנו. האם יש לנו שליטה על הארועים בחיינו.
שוב מנסיוני, אין לנו לא שליטה ולא ממש בחירה בהשתלשלות הארועים. הדבר היחיד שיש לנו זו שליטה על כיצד להסתכל על הדברים. וזה הדבר שמשנה משמעותית את החוויה שלנו בכל רגע נתון. כיצד אנחנו מסתכלים על מה שקורה לנו במסלול חיינו.
אהובים, הכל מושלם, גם אתם, זכרו את זה. אתם מושלמים ויפים כל כך שאינכם יכולים להסתכל במראה ולראות את זה. כל כך יפים שאני מתרגשת בכל רגע שאני מצליחה לראות את כל היופי הזה שבכם, בכל רגע שהינכם מאפשרים לעצמכם להבליח החוצה ולהאיר את נוכחות כולנו באורכם.
הכניסו שקט ושלווה לליבכם ומחשבותיכם אנשים אהובים, הכל בסדר גם אם נראה שלא. הכל בסדר. מה שקורה הוא שזימננו לחיים אלו לפני הרבה זמן לשם הלמידה והכל מושלם בכל רגע נתון. אוהבת אתכם.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

זמן

חברים אהובים, עוד שבוע עבר, נדמה שהזמן מאיץ ולפני שמספיקים לחשוב או לעשות משהו עוד שבוע עבר. זמן… האם פעם חשבתם על המושג זמן באמת?
היו תקופות שבחנתי את הנושא לעומק, פשוט בשל ריבוי משימות ומחסור בזמן. תהיתי אם אפשר לכופף את הזמן כך שהוא יתאים למשימות. מחשבה מצחיקה אולי אבל מתוך החוויה הסובייקטיבית שלי אכן אפשר למתוח את הזמן. אולי לא בהרבה ויתכן והזמן אינו משתנה אך התודעה שלנו היא זו שמתרחבת או משתנה.
כל המציאות שלנו נחוות באמצעות התודעה שלנו, כל אחד ושלו, כל אחד ונקודת מבטו, מודעותו, פרשנותו ולימודו. כך שאי אפשר לאמר שמה שנחווה במציאות של אדם אחד ישתווה לחווית אדם אחר, בהכרח הדרך שבה אנחנו חווים את הדברים שונה.
זמן, האם קיים זמן באמת? או האם אנחנו חיים בתוך עולם המחשבה שלנו חסר הזמן ומתקשרים עם העולם דרך מושגים שאימצנו לעצמנו כדי שנוכל להחליף רעיונות אחד עם השני? האם זמן הוא סוג של אשליה מסוג האשליות שעולמנו הגשמי מספק?
בחוויה שלי, העבר כבר לא קיים והינו חסר משמעות, והעתיד.. גם לא קיים, הוא טרם התגלם במציאות שלנו ולכן הוא סוג של פוטנציאל מלא אפשרויות, אבל גם הוא לא קיים. מה שאנו חיים בכל רגע נתון זה ההווה. זה הרגע המדוייק היחיד הקיים. כל השאר הן נקודות ייחוס שאין להן שום אחיזה במציאות העכשווית שלנו.
אני זוכרת שהתעסקתי עם נושא הזמן כשלמדתי לטפל באמצעות שחזור גלגולים. כבר שמעתי אנשים שואלים ומטילים ספק בקיום גלגולים. זה בסדר וכדאי אפילו להטיל ספק. עדיף יותר מלקבל מידע כעובדה מוגמרת שאינה ניתנת לערעור. בהקשר של גלגולים, גיליתי שאפשר לשנות את אופי תפישת החוויות במציאות. אם באמת גלגולים קיימים או לא, אין זה ממש משנה, אם לאדם מסויים הם בעלי תוקף ממשי ולגיטימי כדי לבצע שינוי.
התעסקתי עם סוגיית הזמן בהקשר של הטיפול הזה. כיצד חיבור לנקודת זמן בעבר יכולה לשנות את העתיד. האם אפשר לשנות את ההטבעה האנרגטית של ארועים בעבר כדי לזמן חוויות אחרות בעתיד. כמובן שגם עבר וגם עתיד אינם ממש קיימים. הם ההווה המורחב של המציאות שלנו. ארועי "העבר", ה"עתיד" וההווה מהדהדים ברבדים מקבילים בכאן ועכשיו. שום דבר לא צריך להווצר כוון שהכל כבר קיים. רק המחשבה שלנו היא זו שמשוטטת בין הרבדים השונים של כל מה שיש. המחשבה שלנו היא זו שנותנת תוקף לחוויות שלנו. אם במחשבה שלנו אפשר לשנות את העבר, אז אפשר.
לפני שנים שמעתי הסבר מרתק לגבי יכולתם של אנשים מסויימים "לראות את העתיד". הרי העתיד כבר קיים כרשת מסועפת של אפשרויות ותרחישים. אז מה זו היכולת לראות ארועים "בעתיד"?
הסיגנלים החשמליים שעוברים במערכת העצבים שלנו הם אלו שמעבירים לנו את המידע על המתרחש במציאות שלנו. מערכת שלמה של עצבים אוספים את המידע ממערכות החישה השונות, עצבי הראיה שקולטים את התמונות שאנו תופשים כמציאות, העצבים שנמצאים על פני העור שקולטים את המידע שעובר דרך העור, מגע, חום, כאב… מערכות רבות שאוספות מידע כאשר המח מנתח את המידע על פי נסיון מצטבר ויוצר ממנו תמונת מציאות מסויימת.
מהירות הפעימות הנדרשות על מנת לקלוט ארועים שאינם חלק מההווה המודע שלנו, שונה, איטית או מהירה יותר מהמהירות בה עוברים הסיגנלים במערכת העצבים שמעבירה את המידע לגבי מה שנחשב בעינינו הווה. כאשר מערכת העצבים יכולה להעביר מידע שהפעימה שלו שונה מתרחשת במח חוויה של קבלת מידע שבראיה המאוד מצומצמת שלנו עדיין לא נגלה במציאות, מידע הקיים ברובד אחר בהווה המרחב שלנו. פשוט יש אנשים להם יש יכולת לקבל יותר מידע מההווה המורחב הקיים.
בהנחה שהכל קיים כבר, האם יש חשיבות לזמן? האם יש לאן למהר או שאולי אנחנו מעסיקים את עצמנו בעשיית סרק כדי להצדיק את קיומנו האנושי על פני הכדור הזה? האם המרוץ המטורף הזה שאנו לוקחים בו חלק כדי להשיג עוד הישג ועוד הישג הינו הכרחי לקיומנו? האם המציאות שלנו איננה סוג של אשליה שהמח שלנו מייצר תדיר בשל היותו כל כך יצירתי ואם כן, עד כמה אנחנו יכולים לשנות את נוף המציאות שלנו אם זהו פרי יצירתנו?
ושוב אני חוזרת לשאלה המאוד פשוטה… מהו טבע ההוויה שלנו, של כל אחד ואחת מאיתנו?
בחוויה שלי הדברים מאוד פשוטים. אנו האנושיים עד כאב, נוטים לסבך את הכל.
אז אהובים, תמיד זו בחירה, אם לפשט את הדברים או לסבך אותם לשם העניין.
אם חשקה נפשכם בסיבוך וחוויה אנושית אמיתית לכו על זה. בשביל זה מוחנו המציא את השאלות. כחלק ממסענו וחוויתנו כבני אנוש כדאי ואף רצוי לשאול הרבה שאלות ולהטיל ספק. לפעמים זה מצויין גם להוותר עם שאלה בלי תשובה. גם זו סוג של תשובה.
אוהבת אתכם אנושיים מרתקים, שותפי למסע, באשר אתם

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

מילים

מילים. חברים אהובים… עד כמה כל אחד ואחת מאיתנו מודע לכח היוצר של מילים? עד כמה אנחנו מחוברים למשמעות העמוקה של המילים שאנחנו מפזרים כאן לכל עבר?
במילים יש כח. הרבה כח. ברגע שהן עוברות ממימד המחשבה שלנו למימד הפיזי, ברגע שהן מקבלות קיום ותוקף כמילים כתובות, אם הדיו נחקק בסיבי הנייר, או אם הן מילים המופיעות על צג המחשב ושוגרו לחלל הוירטואלי, עוצמת התדר שלהן מהדהדת וממשיכה להדהד ותמשיך להדהד גם הרבה אחרי שהאדם הכותב אותם שוכח את מה שהוא כתב, או התכוון, גם אחרי שמצב הרוח השתנה.. המילים ממשיכות להתקיים ולהדהד.
זה תדר מסויים שאנחנו יוצרים מאיתנו, במציאות הפיזית ומסתובב מסביבינו כמו שובלים של הינומה סביב ראשה של כלה.
מחשבות ומילים הן אבני הבניין של הקיום הפיזי שלנו.
חברים אהובים, יש חשיבות למה שאתם חשים ומרגישים, רק חשבו על המשמעות של התדרים האנרגטיים שאתם יוצרים בכתיבתכם. אולי ברגעים מסויימים זה מרגיש כאילו לא ממש אכפת, פשוט יש צורך לפרוק הכל החוצה, אך אולי כדאי להיות מודעים לתדר שאתם כורכים סביב עצמכם, לתדר שאתם מביאים לעולם הזה בכתיבת המילים. הן ממשיכות להתקיים עם הכוונה המקורית שלכם.
אוהבת.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

שחרור ואובדן

בוקר טוב חברי האהובים.. הבוקר שלי התחיל מוקדם כרגיל. כבר הספקתי להיות בחוץ עם ג'ויה המקסימה לשאוף את אויר הלילה המתבהר. יש בזה משהו רענן, טהור ושליו, בשעות הבוקר המאוד מוקדמות. אולי בשל השקט שבזה תמיד בא לי לכתוב. אני מתחילה לחשוב על יומי שהיה ועל זה שיהיה, שוקעת במחשבות על אנשים שהם חלק מחיי באופנים שונים, על האינטראקציה המרתקת שיש לי עם חלק מהם. אמש בלילה חבר יקר נפרד מאמו, הדרך בה הוא נשא בעצבות היתה מעוררת השראה. אני יודעת שאני נעצבתי. כל פעם שאני חושבת על אפשרות איבוד מישהו מיקירי אני נעצבת. זו מחשבה בלתי נסבלת, אך עם זאת, זה דרך החיים.
אני זוכרת שאמרתי לילדי שעוד היו קטנים, שאם אני אלך לעולמי באופן מפתיע שלא יתעצבו, שישמחו עבורי. כוון שזה אומר שסיימתי את תפקידי כאן ואני ממשיכה לקיומים אחרים. ביקשתי שלא יתעצבו כוון שאהיה איתם תמיד בליבם ובמחשבתם. מי שאיבד הורה או אדם קרוב מכיר את זה. את תחושת הקרבה הזאת שממשיכה להתקיים, את הדיאלוגים בראש.. או החיבור בלב עם אותה נשמה שעזבה. אני חושבת שיש תקשורת בין נשמות שקשורות אחת לשניה בהרבה אופנים גם אחרי. אני זוכרת שאשה שהכרתי בעברי סיפרה לי סיפור מדהים והיא סייגה ואמרה.. אולי אני הוזה. היא סיפרה שזמן מה אחרי שאמה נפטרה, ביום בו היא היתה עצובה ובגעגוע, היא בישלה במטבח ובזמן שהיא היתה שקועה במחשבות על אמה פתאום היא שמה לב שהפרחים שהיו באגרטל זזים קלות, כמעט בצורה בלתי מורגשת וללא סיבה נראית לעין, היא ,שהיתה אישה מאוד מחוברת ראתה בזה סימן מאשר שאמה בסדר, ומיד היא נרגעה.
חברים אהובים, הרבה תופעות אינן מוכרות לנו אך הכל מחובר, כולנו, אלו שבגוף הפיזי וגם אלו שהמשיכו הלאה. כל מה שהתקיים ממשיך להתקיים רק באופן אחר.
כשאיבדתי חבר לפני למעלה מעשר שנים, אני זוכרת שברגע ששמעתי על מותו ופרצתי בבכי, הבנתי שבעצם כשאנחנו בוכים אנחנו בוכים על עצמנו. האדם אחר כבר לא נמצא בקיום הזה איתנו, הוא ממשיך לקיומים עדינים יותר חסרי סבל וכאב, ואילו אנו הם אלה שנשארים מאחור. במציאות המאתגרת הזאת. בכיתי על עצמי.
לעיתים, העצבות והפחד שלנו מהאובדן כשמישהו מיקירנו על ערס דווי, קושרים את הנשמה שרוצה או צריכה להמשיך הלאה לקיום כאן. כל עוד אנחנו במודעות בני אדם, הרצון הוא להאחז בחיים. גם אם לא בשביל עצמנו, אז בשביל צאצאינו ויקירנו באשר הם. אז אהובים, אם יש מישהו בסביבתכם שנמצא על ערס דווי היו שם בשבילו כדי לעזור לו להתמודד עם הפחד, ולעזור לשחרר. כשמשחררים במחשבה או במילים את האדם האחר מהדאגה ואומרים לו "זה בסדר, אתה יכול להרפות, אני כאן, אני אסתדר, אני ממשיך לאהוב אותך" או כל דבר אחר שעובר לכם בראש… שוב, זה לא חייב להיות מילולית, זה יכול להיות גם במחשבה, או במילים עדינות, מתן אישור לשחרור המצב הכואב.
שחרור ההאחזות במציאות הנוכחית יכול להקל בהרבה אופנים על הנשמה. הנשמה עצמה מודעת, אך החלק הפחות מודע נאחז. על הגבול הזה של בין כאן והקיום האחר לעיתים יש בלבול וסבל שאנו יכולים להקל עליו במספר מילים רגישות, אוהדות, אוהבות.
אם יש מישהו הקרוב ללבכם שנמצא במקום הזה מתנדנד בין חיים למוות, השחרור יתן לנשמה את החופש האמיתי לבחור האם להמשיך כאן או לא. זו תמיד בחירה של הנשמה. תמיד.
אם יש אנשים היקרים לכם שנמצאים במצב הזה, עזרו ברגישות ואהבה. והכי הכי חשוב, ספרו ושתפו עמם את זכרונותיכם האהובים, זו לעיתים הזדמנות נדירה להגיד דברים שבמצב רגיל אולי לא הייתם אומרים, או הזדמנות נדירה לשלוף ממאגר הזכרונות רגעים מיוחדים מהעבר ולשתף אותם. לשתף את האהבה שבלב. יש בזה השריית רוגע.
אנשים אהובים ויקרים.. איש אינו חי לנצח. החיים הם כל כך חמקמקים ונדירים ואינם באים עם תעודת אחריות. בבקשה מכם, הראו את אהבתכם כל עוד יש ביכולתכם לעשות זאת. במקרים של כעס על אהוביכם, אל תתנו למשחקים מטופשים של כבוד לעמוד בדרככם להושיט יד במחילה או בבקשת סליחה. כבר שמעתי כל כך הרבה סיפורים על אנשים שלא עשו זאת והיו מלאי חרטה למשך שנים רבות על הפספוס.. כוון שלא הספיקו לישר את ההדורים עם אדם קרוב שאהבו. אל תחזיקו בלבכם כעס. פתרו את זה.. שתפו את אהבתכם כדי שגם אם תעזבו עוד רגע, תשאירו הרמוניה ולבבות שקטים ושלווים מאחוריכם. זה כל כך חשוב.
בוקר טוב אהובים… אני איתכם במחשבתי תמיד.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

מחשבה בוראת מציאות?

חברים אהובים, אתמול כתבתי לכם משהו על מציאת פתרונות לאתגרים אך סייגתי במחשבתי את הדברים שאמרתי ואספר לכם מדוע. כפי שהמון פעמים אמרתי, הכל מתחיל בראש ונגמר בראש. מה זה אומר?
חברים אהובים… במקום להיות בסרטים כל הזמן, שזה מעניין לאללה למי שנהנה מכך ומעייף לאללה למי שלא מבין עדיין איך עושים את זה, אפשר פשוט להבין מה קורה כאן בעצם. החוויה האנושית של כל אחד מאיתנו היא חוויה סובייקטיבית לחלוטין. מה שאומר שמה שאחד חווה, האחר מן הסתם חווה אחרת. אולי זה יהיה קצת דומה, אבל זה יהיה אחרת, כוון שכל פריזמת האמונות והמחשבות שדרכם מחשבתינו מסננת ומנתחת את הארועים שונה מאדם לאדם. אין אדם אחד שחוויתו זהה בדיוק למשנהו. אחד נולד במקום אחד, להורים מסויימים עם חוויות ואחר נולד אולי אפילו לאותם הורים עם אותם חוויות ועדיין הוא אחר, כוון שחלק מחוויותיו תהיינה אחרות. הארועים שיגבשו את מסלול חייו, השעורים, יהיו תמיד אחרים. כך שאין אדם אחד דומה למשנהו.
אך בכל זאת יש מכנה משותף לכולנו בני האדם. כולנו כאן. כולנו חווים, לומדים, חושבים, עושים. חלקנו נאבקים יותר, חלקנו נאבקים פחות, אך כולנו מתמודדים עם כל מיני דברים שונים ומשונים בחיינו. כולנו שואפים למשהו. עוד לא נתקלתי באדם שהולך על פני האדמה עם אפס שאיפות. כולנו, ללא הבדל גיל, דת, מין, גזע, מקום, כולנו עושים מסלול שכולל את אותם דברים בדיוק במסגרת, מסע כלשהו, כשההבדלים קיימים בפרטים. בסיפור עצמו. אך כולנו עוברים מסע.
כשאני מבינה שלכולנו אותו מכנה משותף של הגעה לכאן לצורך מסע, ורק הפרטים הקטנים הם המבדילים בינינו אני רואה כמה רב המשותף בין כל בני האדם.
אפשר להסתכל על אדם אחר ומעבר לזה שרואים שהוא כזה או אחר, שונה ממך, הוא גם מאוד דומה לך. כוון שכולנו באנו מאותו מקור כנשמות. כולנו חלק מאותו דבר לפני התהוותנו כאן כבני אדם. כולנו לוקחים חלק בהיותנו כאן. משרתים תפקיד בחייהם ובמסעותיהם של אחרים.
ההבנה הזאת גורמת לי לחשוב. מה האמת ומה בעל חשיבות במציאות שלנו. האם יש אמת אחת? אולי האמת היא דבר שמשתנה מאדם לאדם. במה אפשר להאחז במציאות שלנו, שיש לו תוקף ואינו משתנה, לא משנה כיצד תסתכל עליו?
לא אחת בחנתי את המציאות בכל מיני דרכים. הבנתי שיש קשר בין המציאות ואיך שאני חווה אותה, רואה אותה, מפרשת אותה. המציאות אולי לא משתנה באמת, אבל בשבילי היא כן, כאשר אני משנה את החשיבה שלי, כאשר אני עובדת על הרגשות שלי, כאשר אני מנתחת את הדברים אחרת. וכיצד זה אפשרי שהדברים משתנים? כיצד התייחסותי למציאות באופן מסויים יכולה לשנות דברים באותה מציאות וכשאני מתייחסת למציאות בדרך אחרת היא תראה אחרת?
ככל ששיחקתי עם מחשבתי ובחנתי את אמיתות האמיתות שלי הגעתי למסקנה שהרבה מהשינויים שחלים הם בראשי. האם אנחנו הוזים את המציאות? האם אנחנו באמת כאן משפיעים עליה? ואולי רק נדמה לנו שאנחנו משפיעים והכל כבר כאן כערך מוחלט וקבוע מראש? ואולי זה גם וגם?? ואיך כל זה אפשרי בכלל? להיות גם וגם???
המסקנה שלי היא די פשוטה… המח הוא דבר מופלא ועוצמתי שטרם גילינו את קצה קצהו של יכולותיו. האם הוא יוצר את המציאות שלנו כמעין הולוגרמה שבה אנחנו "משחקים" ומתנסים? כוון שזה טבע הקיום על פני כדור הארץ?
היתכן שהדברים פשוטים כל כך שהכל פרי מחשבתינו? ואם נשחרר את הסרטים שעוברים לנו שם במח, ונחיה בפשטות בלי להאחז במצוקות, בתסכולים, נשחרר את הדאגות כוון שנבין את טבע מחשבתינו, דברים יהיו שונים בשבילנו?
קראתי לפני שנים משהו שמישהו מרתק אמר. קראו לו סת. המציאות שלנו תמיד, תוכיח את האמונות והמחשבות שלנו כנכונות. אם היננו מחפשים הוכחה לכך שדברים עובדים בצורה כזאת או אחרת אנחנו גם נמצא אותה, כוון שהמח האנושי תמיד ימצא את ההסבר, את ההוכחה, לאמיתות הטיעון שאותו נרצה לבחון.
ואני חושבת ולוקחת את זה הלאה. אם נפתח את המח שלנו לאפשרויות הפוכות, אחרות מאלו שהיו במציאות שלנו, נפתח מספיק כדי לאפשר לרעיונות אחרים להסתנן לשם, האם החוויות שנתקל בהן תהיינה שונות? מתוך חוויתי האישית, כן, כך זה עובד בוודאות. מה שאומר שיש מקום לרעיונות מנוגדים לעיתים, וניתן למצוא הוכחות לאמיתות שהינן מנוגדות לגמרי. אפשר להחזיק גם באמונות סותרות לחלוין בו זמנית. אז מה נכון ומה אמיתי? ואולי זה רק מוחנו המתעתע בנו??
חברים אהובים… מה יקרה אם נשחרר את המחשבות והאמונות כוון שנבין שטבען הוא טבע היותנו בני אדם על פני כדור הארץ? זה שם המשחק… זה חלק מההוויה שלנו כאן ועכשיו.. מה יקרה אם נבין שאנחנו מה שאנחנו חושבים וכך גם המציאות שלנו תשתנה.. והכל פרי מחשבתנו? האם נגיע להבנה מה אנחנו באמת? ואם נבין שכל מה שקורה הוא פרי מחשבתנו, שאנחנו הם אלו שיוצרים את האתגרים, ההתמודדויות, לעיתים את המצוקות.. את החוויות.. ואנחנו נאבקים עם זה ביום יום? אם נבין את זה, האם מוחנו לא יחפש את הדרך כיצד להרפות מתחושת הסבל, מתחושת המאבק והתסכול? הרי אנחנו כאן כבני אדם על פני כדור הארץ… אך אנחנו כל כך הרבה יותר מזה. ואין באמת סיבה לסבל ולכאב. אלו רק חלק מכללי המשחק.. רק חלק, ובכללי המשחק יש את הקלף הסודי שמאפשר לראות שבעצם הכל משחק תפקידים כאן.. ובעצם אפשר לבחור לא לשחק את המשחק כפי שהוא נראה במצב רגיל. אפשר פשוט להמציא כללי משחק חדשים שמחזיקים בקלף זה.
חברים מופלאים שכמותכם.. אני מברכת כל אחד ואחת מכן בבוקר טוב ויום מדהים ונפלא.. והכי חשוב אני מברכת אתכם שתמצאו את הקלף הסודי שיאפשר לכל אחד ואחת מכם פשוט להבין מה הקלף הסודי שכבר בידיכם יכול לעשות עבורכם.
אוהבת.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי