Monthly Archives: אוגוסט 2014

מחיצות ומה שביניהן

חברים אהובים, הרבה אינני כותבת כאן לאחרונה. אני יותר במחשבותי וחוויתי האישיות ביני לבין עצמי מאשר בהעברת מסרים כאלה או אחרים. משהו הביא אותי לכתוב עכשיו ואינני יודעת אפילו מה אני הולכת לכתוב כמו תמיד. 
מה שאני חווה בצורה מאוד רצינית בימים אלו היא ההתעסקות עם המחשבות שקשורות לראיה שלי את העצמי שלי במציאות הזאת שמסביבי. היכן עובר הגבול בין העצמי לבין האחרים. קצת קשה לתאר את המחשבה הזאת שאולי אחרים מעולם לא חוו. ההגדרה של מה אני ומה זה אחרים, עד כמה המחשבה והחוויה שלי משפיעה על תפיסתי את האחרים. וגם הורדת מחיצות וכיצד מתקשרים עם אחרים באופן שמאפשר לי ללמוד על האחרים בצורה הכי נקיה שאפשר, במקום לחוות את דעתי מתוך השקפתי אני, על מי הוא האחר, דבר שבברור אינו מייצג תמונה אמיתית ונכונה של האנשים שמסביבי.
גיליתי שהדרך היחידה לתקשר עם אחרים בצורה נקיה שכזאת היא פשוט להעביר את עצמי בצורה הכי פתוחה. לחלוק את מחשבותי ורגשותי בצורה הכי אמיתית מבלי להתעסק עם האם אשא חן בעיני האנשים שמולי ולבצע נסיונות להתאים את עצמי. הבנתי שבדיוק כמוני, כל אחד נושא בתוכו חבילות שלמות של מערכות אמונה, רגשות, פחדים, חוויות שעושים אותו מיוחד, אך אינני יכולה אפילו להתחיל להבין מי הוא האדם שמולי רק מתוך מה שהוא בוחר לחלוק איתי, סיפור, או כמה מילים שבמקרה הטוב יהיו קצת יותר מסתמיות.
כולנו רוצים לשאת חן ולכן אנחנו שומרים את עצמנו לעצמנו. חולקים רק את החלקים שיראו טוב, אלו שאנחנו יכולים לצנזר, או להתאים כדי אחרים יוכלו לקבל. אך עד כמה אנחנו אמיתיים? עד כמה אנחנו יכולים להיות אנחנו עם האנשים שסביבנו באמת? בלי ליפות דבר, בלי לעשות התאמות, בלי לצנזר את עצמנו באופן כמעט מוחלט?
האם אפשר להוריד את המחיצות של העמדות הפנים כך שבאמת נוכל לגעת בנפשם של אחרים? בלי לפחד מה תהיינה התוצאות?
במעט שחוויתי בהורדת מחיצות ביני לבין אחרים גיליתי שיש כל כך הרבה דמיון. נכון, הסיפור שונה, צורת החשיבה שונה, אך כולנו עושים מניפולציה כזו או אחרת לעצמנו כדי להתאים לאחרים, עד שאנחנו לפעמים שוכחים לבדוק האם אנחנו באמת נאמנים לעצמנו או שאולי גם גם את עצמנו שכנענו בסיפור הזה שאנחנו מרשים לעצמנו להציג.
בהשלמה לתהליך הזה של ברור מה בעצמי אותנטי ומה לא, למדתי גם כמה זה מרגיש טוב ופשוט, בעיקר פשוט לתקשר בדרך אחרת, פשוט לשים את מחשבותי ורגשותי "על השולחן" בכל פעם שזה מתאפשר וקיימת אפשרות לשיח אמיתי. ברור לי שמי שיאהב את מה שיש שם יקבל אותי כפי שאני, ומי שלא, זה גם בסדר.
גיליתי שכך קל ופשוט לי יותר להיות, לתווך את עצמי כדי שאחרים לא יצטרכו להתעסק עם הנחות לגבי מי זו אני. כל כך פחות מאמץ וכל כך נכון למי שאני היום.
כולנו בני אדם וכולנו אנושיים עם כל מה שהמילה הזאת אומרת. ליבי מתרחב שאני מסתכלת על אחרים ומבינה שגם הם כמוני, לפעמים נופלים לתוך הדרמות, מתעסקים עם עצמם בכל מיני רמות, פועלים על מנת ליצור קשרים עם אחרים, או עושים למען להיות אהובים… כולנו אותו הדבר בדרך קצת שונה, בסיפור שונה שאנחנו מביאים איתנו, אך כולנו אנושיים ועל כן כל כך יפים בעיני.
אולי לא תמיד ארצה אתכם בסביבתי, ויתכן ואצטרך להכות על ראשי כדי לרסן את הביקורתיות שיש בי, זה חלק מהאנושיות שלי, אך אני מבינה ואוהבת אתכם על שהינכם מי שאתם. אנשים במסע משל עצמכם.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

טו באב או מחוייבות לאהבה

חברים אהובים, טו באב… מצחיק שאנחנו כבני אדם צריכים תזכורות לאהוב, סיבות לחגוג את האהבה, או סיבות לחגוג. בימים אלו נדמה שיותר ויותר אנשים מחפשים את האהבה מאשר חוגגים את קיומה. אני מוצאת את עצמי תוהה. נכון.. זה לא פשוט לאהוב באמת. לפעמים זה מפחיד ולפעמים זה כואב.. למרות שזה לא צריך להיות כך. לאהוב מבחינתי זה לפרוש כנפיים ולעוף. לאהוב בשבילי אומר לחגוג את החופש. בלי פחד ובלי כאב. מה לעשות שאנחנו נשמות בגוף פיזי? מה המשמעות של סערות הרגש? של המחשבות? לעיתים אני מתבוננת בכל זה. מתבוננת בעצמי חווה, מרגישה, חושבת.. ואז אני מבינה שהגוף הזה שלי, המח הזה שלי, הלב הזה שלי.. הם לא אני באמת. האני שלי שקט ורגוע.. מתבונן, מתעד, לא לוקח חלק באמת. ואז משהו קורה, ואני מרגישה, מאוד אני שוב. עמוק בעולם הרגש, עמוק במחשבות. מנתחת את עצמי לפיסות קטנות. מצחיק שתמיד התהליך הזה מביא אותי בחזרה להתבוננות הבלתי מעורבת. האנושיות הזאת… אי אפשר לא לאהוב אותה ולחבק אותה מכל הלב. איזו בחירה אמיצה של כך אחד מאיתנו לבוא לכאן לעולם מוגבל זה כדי לחוות אנושיות מהי. לפעמים בפעם הראשונה ולפעמים בפעם המליון. אני כל כך אוהבת את זה. להיות אדם. בשבילי לחגוג את האהבה קורה כל יום. אני יודעת שאני ביקורתית למרות שאני אומרת לעצמי לא להיות. אני יודעת שאני מבקרת את עצמי על שאני עושה את זה. אני יודעת שאני לא תמיד מחבקת או מרגישה צורך לחבק את כולם כל הזמן. אני גם יודעת שאתם בדיוק כמוני. נשמות שבאו לכאן כדי לחוות. כדי לחגוג את האהבה או ללמוד אותה. את החיבור. זה מגיע רק כשמעיזים. רק שמוכנים לסכן את הלב וככל שמסתכנים יותר, מתגלה הפלא שכרוך בזה. כוון שאיננו מסכנים דבר באמת. לא היינו כאן אם לא היינו חזקים כדי לשרוד כל דבר שהוא. אני מתבוננת באנושיות שלי ובשלכם ואני רואה מראה מרהיב ביופיו, ליבי מתרחב עד בלי סוף. המכלול הזה פשוט יפיפיה. לא צריך לחפש אהבה. אהבה זו אנחנו. רק צריך לפתוח את העיניים ולראות.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי