Monthly Archives: אוקטובר 2017

אוטנטיות

חברים אהובים בוקר טוב,
 
מזה כמה ימים אני מתלבטת אם לכתוב או לא. מחשבותי נעות בין דברים שונים שעוברים בחיי ומעגלים שנסגרים בהבנתי.
 
אמרתי לעצמי שאינני רוצה לכתוב על מחשבותי בימים אלו כוון שזה משהו מובנה שכבר נמצא בראשי. מי שמשוחח איתי בקביעות מכיר ויודע מה יש שם. ותהיתי ביני לביני אם זה עניינו של הכלל. או יותר נכון אם יהיה בזה שרות לאנשים אם אשתף את מחשבותי. מאחר וטרם הגעתי למסקנה חד משמעית בעניין אוותר על זה.
 
אז שוב למרות שיש לי על מה לכתוב אני שמה את זה בצד ומתחברת למקום הזה שבי שאינו יודע מה יהיה במשפט הבא או אפילו במילה הבאה.
 
תהיתי אם מי מכם חשב פעם לחשוף את מחשבותיו באופן שאני עושה. פשוט לכתוב את מה שעובר שם בלי צנזורה משום סוג.
 
החוויה הזאת חוויה מעניינת עבורי ללא ספק. להיות במקום בו מחשבותי גלויות לכל. הגעתי למסקנה שלמרות השונות בינינו עדיין יש הרבה מהמשותף ודברים שאני עושה במחשבתי או עוברים במחשבתי יתכן ועוברים גם באנשים אחרים. אין שום בושה לומר את שחושבים, גם אם זה שונה, אחר או לא מקובל על אחרים. כנראה במוחות כולנו עוברות מחשבות מכל מיני סוגים.
 
בחיי למדתי עם השנים שהכי פשוט להיות מי שאתה, בלי להעמיד פנים, להיות ישיר לגבי כוונותיך, לחשוף את מחשבותיך… הרבה יותר פשוט מלנסות להתאים עצמך לסביבה, לצפיות, להעמיד פנים. לשם מה זה טוב? כדי להיות אהוד יותר? להראות טוב יותר?
 
שמעתי פעם חכם יוגי שאמר שכולנו כמו ורדים. יש לנו פרח יפה וגם קוצים. וכשרואים את הפרח קל להתעלם מהקוצים. אז כן. מסכימה עם זה.
 
אחת מהמסקנות שהגעתי אליהן בחיי היתה שאני מה שאני. לא רוצה להיות אחרת. לפעמים אני חברותית והרבה פעמים אני לא, לפעמים אני סבלנית אך בפעמים אחרות לא. לפעמים נחמדה ולפעמים לא, לפעמים אני יפה ולפעמים אני לא, גם מבפנים וגם מבחוץ ותמיד אני אומרת את האמת שלי. אם אוהבים את זה או לא.
 
פעם היה חשוב לי להראות נעימה לאחרים, עם הזמן הבנתי שאין זה משנה באמת מה חושבים עלי. בסה"כ אני זו שחיה את חיי בתוך גופי ומחשבותי, אני זו שחווה את חוויותי ואיש לא. ומדוע שאחיה את חיי או התנהג בהתאם לציפיות אחרים כאשר נגיעתם בחיי היא רגעית ואני זו שצריכה לחיות עם עצמי ומעשי, עם גופי ומחשבותי כל הזמן?
 
תמיד היה בראשי דימוי כזה של בועות. כל אחד מאיתנו בבועה של עצמו. כל חיינו הרי נובעים מתוך היצירתיות של עצמנו, וכל חווייתנו היא מאוד אישית לנו עצמנו. אין לנו דרך לחוות את הדברים בעיניים או בחוויה של מישהו אחר. רק של עצמנו. כאלה אנחנו. למרות שאנחנו מוקפים אנשים, אנחנו לגמרי בודדים בחוויתנו האישית. אם אנחנו אנשים רגישים מספיק אולי יש ביכולתנו לחוש את חוויותיהם של אחרים, אך מי שחיי את חיינו, זה אנחנו. כל אחד לעצמו ורק כל אחד לעצמו.
 
האחרים נמצאים שם כדי לאתגר אותנו, לתמוך בנו, לחלוף בחיינו באופן כזה או אחר וכולם חולפים. יש כאלה שנשארים בחיינו קצת יותר ויש כאלה שנשארים רק לרגע קט, עושים משהו והולכים. כך זה בחוויתי.
 
הבועה של כל אחד ואחת מאיתנו נושקת לעיתים בבועות של אחרים. בגלל עניין משותף, בגלל למידה משותפת, בגלל סביבה משותפת, אך כל אחד חווה את חווייתו לעצמו.
 
הרגשתי פתאום צורך לחלוק את זה כוון שזה בסדר מתוך חוויתי שלי להיות מי שאתה. כפי שאתה בלי להתייפייף עבור אחרים. מי שאוהב את זה ישאר בסביבה ומי שלא, כנראה שלא צריך להיות שם וילך.
 
כשאומרת את זה אני חושבת על כל מיני מעגלים בחיי. לפעמים זה חברים שנמצאים שם במצבים מסויימים ואז נעלמים במצבים אחרים. כשזה קרה לי בתחילה הרגשתי סוג של עלבון על זה שלא נבחרתי להיות בין אלו שמוקירים את חברותם, אך כשחשבתי על זה לעומק הבנתי שלפעמים אנשים בוחרים מסיבותיהם וזה בסדר. אין זה מעיד דבר על מי שאני.
 
חוויתי את זה עם אנשים קרובים לי, זה יכול לקרות עם בני משפחה או אנשים אחרים שמצפים שתנהגו באופן אחר, שתתאימו עצמכם ואם תחשפו את מי שאתם באמת, יתכן והם יעלמו מחייכם. זה בהחלט יכול לקרות. אך מתוך חוויתי כל מה שקורה מאוד מדוייק. מי שלא צריך להיות שם מכל מיני סיבות פשוט לא ישאר ויתכן ואנשים אחרים יחליפו את אלו שהלכו וישרתו אתכם באופן מדוייק יותר.
 
בקיצור, מי שמקבל אתכם ומתענג על מי שהינכם ישאר בסביבתכם ומי שלא, לא. זה בסדר. זה טבען של מערכות יחסים עם אנשים. משתנות תדיר.
 
אנשים הם דינמיים, טבעם דינמי וכל אחד יכול לעשות שינויים בעצמו שאולי לא יתאימו יותר לאחרים. חברויות חדשות נרקמות כל הזמן. כל הזמן יש תנועה שכזאת במרקם האנושי המקיף אותנו. זה מופלא ומרתק בעיני.
 
חושבת על האנשים שאני אוהבת ולא נמצאים יותר בחיי מכל מיני סיבות. חושבת עליהם ומחייכת כי בליבי יש הבנה. אם פעם יהיה רגע שזה שוב יתאים הם שוב יהיו שם. ואם תפקידם בחיי הסתיים, אז לא וזה בסדר גמור. אין ממש טעם להאחז באנשים כאשר הם בוחרים אחרת ולטעמי גם לא כדאי לנטור לאיש על בחירותיו. כמובן לכל אדם יש את בחירותיו הוא גם לכם. גם לי.
 
מודעת לזה למשל שהיום אני פחות אטרקטיבית לאנשים מסויימים שהיו פעם בחיי. כי אני מי שאני ואולי אני פחות משתלבת. זה בסדר גמור. יותר חשוב לי להיות נאמנה למי שאני במליון אחוז מאשר להתאמץ להתאים את עצמי ולא להיות אני.
 
חברים, יום שלישי היום, יום קסום. אמצע שבוע מלא אפשרויות והזדמנויות לשינוי. הרבה הזדמנויות לאהוב, לשמוח, לחייך לעצמנו ולאחרים ולהיות יצירתיים בכל דרך שהולמת את מי שאנחנו.
 
בוקר טוב. 🙂
 
 
Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

שליטה מחשבתית

בוקר טוב חברים אהובים,

כותבת לכם הבוקר אחרי זמן מה שלא כתבתי וגם הבוקר אין לי מושג על מה אכתוב.

מחשבתי היתה בדברים אחרים לגמרי אך החלטתי לאתגר את עצמי ולראות האם אני יכולה לעשות סוויץ בראש ממשהו שמעסיק את מחשבתי בזה הרגע ולכתוב ממקום נקי מבלי להתעסק עם מה שהיה שם קודם.

פעם הייתי מאוד מחוברת לרגשות שלי עד כי חייתי את חוויות העבר שוב ושוב ושוב. הדברים היו קופצים למחשבתי מבלי שתהיה לי שליטה עליהם. ואני יודעת שרבים לא מודעים לעובדה שאפשר בקלות לשלוט במחשבה.

זה אחד הדברים השימושיים והמעשיים ביותר שאדם יכול לעשות למען עצמו. ללמוד לשלוט במחשבתו.

כשמתבוננת במחשבתי בזה הרגע, ברור לי שזה משהו שלא ניתן לאחוז בו באמת. זה סוג של משהו שחולף דרך המח שלי ומתורגם לדימויים, מילים ולפעמים לרגש. כן. הרגש כפי שאני מבינה בזה הרגע, גם הוא נוצר במח באופן מסויים מתוך המחשבות. לא יודעת להגיד כיצד הדברים נוצרים בדיוק, אין לי את הידע. זה לא שאנחנו מרגישים עם הלב. אלא רגשות מסויימים אולי מקושרים ללב באופן אנרגטי. עפי הרפואה הסינית למשל רגשות שונים מקושרים לאיברים שונים אנרגטית. מי שיוצר את הרגש זה משהו במח.

לפעמים אנחנו חושבים על ארועי עבר וככל שאנחנו חושבים עליהם צף בנו רגש. נבנית תחושה מסויימת שמלווה את הארוע המסויים הזה כשאנחנו חושבים עליו.

בימים האחרונים כשעלו בי רגשות עוצמתיים שמתי לב למה שהתחולל בגופי. כשחשבתי על דברים מסויימים הופיעה תחושה בגוף. רגש לעיתים קרובות מופיע בגוף כתחושה. אומרת לעיתים קרובות כוון שיתכן גם מצב אחר, אך לא נתקלתי בו עדיין. כשחשבתי על משהו שתסכל אותי למשל, הרגשתי את זה בבטן. מן תחושה שכזאת שהתפשטה בבטן ואף היתה לה תנועה מעגלית וצבע אדום כשדמיינתי את זה וחום.

זוכרת שפעם שוחחתי עם חבר על פחד שתקף אותו הוא תאר את התחושה כקפאון במח ותחושה קרה.

באמצעות הדמיון אפשר לשנות כל מחשבה ורגש. ככה בפשטות. אפשר ללמוד לעשות את זה, אך אפשר גם לשחק עם היצירתיות של עצמנו.

מה שעשיתי עם תחושת התסכול שהסתובבה במעגלים בבטני והרגישה הולכת ומתחממת, היה לדמיין שאני מוציאה את התחושה מבטני ואוחזת בה בין ידי מחוץ לגוף, ואז שיניתי את כיוון התנועה בפנים וגם שיניתי את הצבע והטמפרטורה. דמיינתי שאני מסובבת את זה לכוון ההפוך, מוזגת לתוך האדום צבע כחול עד שכחול שליו ורגוע מחליף את הצבע שהיה לפני ובאופן טבעי הכחול גם קירר את התחושה ואז הכנסתי את זה בחזרה לבטן.  כן. יודעת. זה נשמע מטופש. אך זה עובד לגבי כל רגש, כל תחושה, כל מחשבה… בודקים היכן זה נמצא בגוף, היכן מרגישים, מה מאפיין את התחושה ובאמצעות הדמיון משנים את זה. כמובן ניתן לשוב ולחזור על הפעולה אם הרגש עולה שוב.

המח לא יודע להבדיל בין דמיון למציאות. הוא מקבל את מה שניצוק לתוכו וניתן באמצעים יצירתיים להפוך כל מחשבה ורגש לא רצויים למשהו שתומך יותר בהרגשה ההרמונית שלנו.

אני יודעת שחלקכם טוענים לחוסר יצירתיות. אך אני מבטיחה לכל אחד ואחת מכם שיעיז לשחק עם הדמיון שלו שזה עובד כמו קסם.

מחשבות הן כמו מים שזורמים דרך צינורות. ובדיוק כפי שניתן לשנות בברז את עוצמת המים, חומם ולעיתים את מידת פיזורם, גם ניתן לשלוט במה שעובר בראש.

למחשבה אמנם "רצון משלה". היא עולה חופשיה מכל אחיזה, אך במידה ומה שעולה בה מבחינת תכנים אינו רצוי אפשר לשנותה. רק צריך להיות מודעים למה שעובר בה.

אז הבוקר התחלתי עם מחשבות אחרות לגמרי שתפסו את כל מודעותי, הנחתי להן לרגע כדי לכתוב לכם ועכשיו חוזרת למחשבותי. 

היו יצירתיים במחשבתכם. העיזו לחגוג את יכולות המחשבה שלכם. עשו דברים במחשבה בדרככם שלכם.

תמיד יהיו אנשים שישמחו להנחיל לכם דרך כיצד לעשות את זה. אתם יכולים לנסות את דרכם של אחרים, אך אם זה לא עובד, זה כוון שיש לכם את הדרך הייחודית שלכם. עליכם לחוות שינוי מחשבה בדרכים שונות כדי לדעת מה עובד עבורכם.

הבן שלי לימד אותי את זה כשהיה בן שש ורצה ללמוד כיצד אני מעבירה אנרגיה ומעלימה לו את כאבי הבטן. הוא הקשיב למה שתארתי והתחיל לעשות בעצמו. אחרי מספר ימים תאר לי שהוא עושה משהו אחר. משהו שעובד בשבילו יותר טוב.

בינינו, מה זה משנה כיצד אתם עושים דברים כל עוד זה עובד?

אין נכון ולא נכון, כמו בכמעט כל דבר ומה שיעבוד עבור אחד לא בהכרח יעבוד עבור אחר. זה לא איזו תורה מסיני או איזה סוד גדול.

הייתי מציעה לכל מי שמבקש שילמדו אותו דרך, ללמוד אם הוא מרגיש שהוא חייב ללמוד דרך כדי להעיז, אך בפועל התשובות כולן מצויות בתוך עצמכם.

למדו את עצמכם, את מחשבתכם ורגשותיכם ותתגלנה לכן גם הדרכים הייחודיות לכם.

יש קיצורי דרך, אפשר לעשות אותם, אך גם הם ידרשו מכם התבוננות פנימית. העולם נמצא בתוככם. אם לרגע אתם חושבים שהתבוננות בעולם בחוץ תושיע אתכם מאי נוחות בעצמכם, יתכן ואתם צריכים לשקול את מחשבתכם שוב.

בוקר יום שישי. יום מופלא, לפני סוף שבוע מופלא עוד יותר.

לפני שבועיים בדיוק בשעה זו בדיוק הייתי באמבולנס עם אבי שנלחם על חייו. היום הוא במקום טוב יותר, ללא כאבים וסבל, עטוף באהבה של אלו שהלכו לפניו ומצפים לכולנו כשיגיע זמננו.

מאחר ואנחנו עוד כאן, בואו ננצל את ההזדמנות שיש לנו לעשות משהו טוב למען עצמנו ולמען אחרים. אתם הקוראים את מילותי, עצרו רגע מעשיתכם, נשמו עמוק והתבוננו לרגע בכל הדברים המשמחים שבחייכם. תנו לעיניכם לרגע להתפעל מהיופי שנמצא בכל פינה בטבע שמסביבנו.

אנשים אהובים, אנחנו חיים הבוקר. נכון? בואו נחיה בשמחה, אהבה וכבוד אחד לשני. יום שישי מבורך לפני סופש מבורך. ימים מופלאים מלאי הזדמנויות לשינוי. קחו את מה שניתן לכם באהבה והתענגו על זה. נצלו את ההזדמנות.

אוהבת.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

אבאלוש אהוב – מילות הספד

אבאלוש.. אהוב ליבנו.. כמה פעמים התחלתי לכתוב וכל פעם נעצרתי. אני שמילותי זורמות לא מצאתי את המילים הנדרשות לסכם את חייו ועשייתו של אדם שהיה רב פעלים ואהוב כל כך.. וכיצד אמצא מילים? אינני רוצה לחתום את הפרק הזה בו היית חלק פעיל בחיינו. אינני רוצה להניח לך. כפי שכל מי שאהב אותך רוצה לשמר ממך כמה שרק אפשר כל עוד אפשר.

היית אדם נדיר.. נדיב לב, אוהב ונכון לעזור לכל מי שרק רצה. בעל אוהב, מסור ודואג, חבר קרוב קשוב, עם מילים של חכמה, אח, אב, סב, דוד, מרעיף אהבה, אדם מהסוג שכל אחד יכול רק לבקש לעצמו. אי אפשר לקחת את דמותך העצומה וצמצם אותה לכמה מילים כי אפשר לכתוב עליך על עשיתך הנדירה ספרים.

חסר לאות גם כשכוחך לא עמד לך יותר. נחוש ואוהב כל כך גם כשזה עלה לך בחייך. עד הרגע האחרון.. עד נשימתך האחרונה נלחמת למענינו.

אבאלוש.. אנחנו יודעים שאתה כאן איתנו ותמיד תהיה. חקוק בזכרון כל אחד מאיתנו… צרוב בליבותינו… כי נגעת בכולנו במליוני דרכים באהבה הגדולה שהינך.

התברכנו בזכות לחוות חלק מחיינו לצדך. אנחנו לא נפרדים כי עוד נפגש.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

ברגע הזה

חברים יקרים בוקר טוב,
 
הבוקר הבנתי שוב שכפי שמילותי נובעות לפעמים ללא תכנון מוקדם לפעמים גם מחשבתי, ליבי וחוויותי.
 
יש בזה משהו מופלא בעיני להיות קשוב מרגע לרגע למי שאתה בכל רגע נתון. שמתי לב עם השנים ובמיוחד בשנים האחרונות שמחשבתי כל כך דינמית שכל הזמן משהו משתנה בי. המסגרת של מי שאני במהות נשארת, אך הרבה מכל השאר שבתוכי, גמיש ומשתנה תדיר.
 
מוצאת שלי עצמי זה נכון להיות נוכחת בכל רגע. להיות בהווה מבכל זמן אחר שלא באמת קיים. אולי קיים.. אך הוא לא זה אשר בו ההתרחשויות קורות. כל מה שקורה, קורה בכל רגע ורגע של העכשיו. מה שלא עכשיו, או כבר לא רלוונטי, או שאולי לא יבוא לידי קיום גם הוא באופן מסויים לא רלוונטי.
 
אני מבינה שהחשיבה שלי היא לא חשיבה מקובלת בעולם בו כולם מתכננים הרים וגבעות על מחר, עוד שבוע, חודש, שנה, שיפרשו מהעבודה וכולי. אך העובדה הפשוטה היא שאיש מאיתנו לא באמת יודע אם בעוד חמש דקות נהיה כאן. בקיום פיזי. ולפחות אני יודעת לגבי עצמי, שגם אם אהיה מחר, לא בטוח מה שנכון לי היום יהיה נכון לי גם מחר.
 
רק בצילום שהוא התשוקה שלי, בזה ורק בזה אני חורגת ומתכננת ליום אחר, גם מתוך התחשבות באנשים אחרים שלא חיים את חייהם באופן ספונטני כפי שאני וגם כוון שהדבר דורש לוגיסטיקה מסויימת מבחינתי. בדברים אחרים, לא באמת אפשר לקבוע איתי משהו. רק מעכשיו לעכשיו ורק אם מתאים לי באותו הרגע. ככה אני.
 
דברתי על הזמן, ההווה ועל חוסר הרלוונטיות של הזמנים האחרים. אך לא יהיה זה מדוייק להגיד שזמנים אחרים לגמרי לא רלוונטיים. הם רלוונטיים למה שאנחנו עושים בדמיון או במחשבה. בפועל, במציאות שלנו, זמן בו ניתן לפעול, רק העכשיו קיים.
 
חשיבות העבר בראייתי היא שימור הלימוד והידע שהצטבר מארועים שהסתיימו. יש אנשים שבפועל "חיים בעבר" במחשבתם. והאמת שכמעט כולנו עושים כן, לגבי דבר כזה או אחר, כאשר אנחנו נזכרים בכל מיני מצבים שמעוררים בנו רגש. לפעמים הארוע הסתיים לפני הרבה זמן. אולי כבר לא נזכור את פרטיו. אך אם התלווה לו רגש, את הרגש נזכור. והרגש הזה ילווה אותנו ובמידה יקשור אותנו לחוויה שמזמן כבר לא רלוונטית מלבד הלימוד שבה.
 
לא אחת אנחנו שבויים של זכרונות העבר, נותנים לרגש שאין לו הצדקה בהווה שלנו להשפיע על מי שאנחנו היום. לא רק שהארוע נגמר מזמן, אנחנו מאמצים אותו לליבנו כאילו שלא ייטב לנו אם נשחררו. כשכותבת את זה חושבת על רגשות שליליים בעיקר. כעס, כאב רגשי, עצבות, תסכול, שנאה, קנאה, פחד. כל אלו מחזיקים אותנו שבויים בתוך עצמנו. למעשה אנחנו אלו שמחזיקים את עצמנו שבויים בתוך עצמנו. חוסמים את עצמנו מחווית העכשיו.
 
מכירים את זה שפסקה שלמה נצבעת בכחול בטעות ונמחקת? 🙂 קרה לי עכשיו. מחייכת. כשדברים כאלה קורים, אני אומרת לעצמי, או.קיי. אולי כתבתי את זה באופן לא הכי מדוייק ועכשיו זה יצא טוב יותר. כל דבר שנחרב ועושים אותו שוב, בפעם השניה עושים אותו טוב יותר. כל עוד אתם מרשים לעצמכם להוביל אתכם ולא מנסים לשחזר מהזכרון את מה שעשיתם.
 
כתבתי על רגשות חיוביים המקושרים לארועי העבר. כמה פעמים השתמשתם בזכרון אהבה גדולה, שמחה, הנאה, חמלה, אכפתיות באופן חיובי כדי להניע אתכם בהווה שלכם? לרגשות חיוביים יש כוח הנעה שלא יאמן. הם למעשה כח שקול לרגשות האחרים שמחזיקים אותנו בעבר.
האם אתם מודעים לכמה כח יש במודעות לרגשות? לפעמים אנחנו קורבנות של ארועים שהסתיימו מזמן ורק הרגש העוצמתי משמר אותנו מחוברים לשם. עם רגלינו בעבר במקום שיהיו במקום בו ניתן ליצור ולשנות. בהווה.
 
חושבת על עצמי בזה. כנראה אני אדם מאוד מעשי אם אני טורחת לשים לב לעולם הרגש והמחשבה שלי, טורחת להתאים ולשנות כדי שחיי יטיבו עימי. זה פשוט מעשי. אני רוצה חיים טובים ומאושרים למען עצמי. אישית מוכנה להפוך את מחשבתי וליבי אם זה מה שידרש. אני רוצה את הטוב ביותר עבורי ומדוע לא?
 
כשהייתי פחות מודעת ליכולתנו לשנות, לפני שהבנתי כיצד הדברים עובדים באמת, הרגשתי תסכול. רציתי טוב יותר עבור עצמי, אך לא ידעתי כיצד להשיגו. נדמה היה שארועי העבר לפעמים סוגרים עלי. כל מיני דברים שהכבידו והציפו בי רגש כזה או אחר שגרם לי הרגשה לא משהו בעצמי.
לכולנו יש דברים כאלה. או לרובנו.
 
עם הזמן למדתי כיצד לשנות. לשנות את מחשבתי, לשנות את רגשותי, לשנות את חוויותי, כל מה שצריך שינוי כדי שארגיש טוב יותר. את העבר לא יכולתי לשנות. ארועים קורים כל הזמן. רבים מהם תופסים אותנו לא מוכנים וגוררים אותנו למקומות שאיננו רוצים להיות בהם בתוך עצמנו ואיננו יודעים כיצד לצאת מזה אחרי זה. מה שנקרא shit happens. 🙂 אך יכולה לספר לכם שאפשר לשנות הכל. הארועים כבודם במקומם מונח. כל דבר שקשור למה שאנחנו עושים בתוך עצמנו, במחשבתנו ובליבנו ניתן לשינוי ואפילו בקלילות אם יש בנו רצון.
 
אז יקרים, חברים אהובים, תודה לכם. אם לא הייתם קוראים את מילותי לא היתה הצדקה מבחינתי לכותבן. אתם נותנים תוקף למי שהינני ועל כן אני מודה לכם.
 
אנחנו ביחד בזה ואני שמחה שכך.
 
אנחנו בחג סוכות, בני האנוש המאוגדים ביחד. זמן טוב להתחבר לאנרגיה הזאת שקושרת את כולנו ביחד. אין מה לעשות כל אחד ואחד חשוב גם אם לא לנו עצמנו, למישהו אחר בוודאות. וכדאי לזכור זאת. אנחנו כרוכים אחד בשני אחד למען השני אם נאהב זאת ואם לא. אז כדאי שנאהב. 🙂
 
חג שמח. אוהבת. תודה.
Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

נביעה

אנשים יקרים בוקר טוב,
 
מישהו שאינני מכירה ומשתדל לנהל איתי שיחה אמר לי אתמול "תני נושא עליו את מתכוונת לכתוב מחר, אני גם אכתוב עליו משהו ולאחר מעשה שנינו נשווה."
 
זה הצחיק אותי. כוון שנדמה היה שלא באמת קרא את הפוסטים שלי. מי שכן קרא כבר יודע שאינני כותבת מתוך מחשבה אלא דווקא מתוך חוסר מחשבה. מבלי לתכנן. כמובן שהמילים שאני מניחה על הנייר, מקבלות סידור הגיוני של משפטים אך הם בהחלט לא נהגים מראש. אינני עוצרת לרגע לחשוב על מה שאני כותבת, אלא פשוט שופכת את מה שמבקש לצאת. מילה מזמינה את המילה הבאה להציג את עצמה. באופן מוזר שכזה.
 
כשאני עוצרת לרגע מכתיבתי בכדי לכתוב, אני יודעת שכבר אינני כותבת מאותו מקום ובמודע אני מוציאה כל מחשבה מראשי כדי כן לכתוב מהמקום הזה שהמילים מושכות אחת את השניה ורעיון מגלה עצמו אלי מבלי שאשקיע בו מחשבה.
 
כן, אני מתבלת את כתיבתי בסיפורים כי יש לי הרבה כאלה. הרבה סיפורים ודוגמאות, אך הם נגלים אלי רק כשרעיון נכתב ומגלה את עצמו.
 
חושבת שאת עניין הכתיבה הרציפה הזאת התחלתי בימים שדווקא שירה היתה מגיעה למחשבתי. משפטים שלמים היו נוחתים במוחי ומתי? דווקא בזמן נהיגה.
 
זה היה משעשע כוון שהייתי אוחזת במשפט עד לרמזור או תחנת אוטובוס, או שהייתי עוצרת בצד. וכך נדמה היה שנחתם חוזה סודי ביני לבין המילים שלי שהן יוצאות אך ורק בנהיגה. זה היה קצת משוגע ותיקי היה מלא בפתקים של חשבוניות, קרעי עיתונים ומה לא, שהשירה האקראית הזאת נכתבה עליהם.
 
לאחר פרק זמן תפסתי את עצמי לשיחה צפופה. אמרתי, סבבה… אך מדוע בזמן נהיגה? זה לא נוח. וזה פשוט הפסיק. כבר אמרנו שאני מדברת לעצמי בראש? כן. אמרנו ואני שפויה למדי לדעתי.
 
לקח זמן עד שהגענו לסידור חדש אני והכתיבה. כמו בני זוג שלומדים אחד את הרגלי השני בעודם נכנסים לגור ביחד. אך הגענו להסכמה לבסוף.
 
הכתיבה שלי היום יודעת שהיא מביאה מילים כשאני יושבת מול מחשב. ככה בפשטות. שירים כתבתי והפסקתי, כי הבנתי פתאום מדוע קל לי לכתוב שירים. אפילו כתבתי את זה היכן שהוא… הינה מצאתי את זה עבורכם: 🙂
 
תבנית כתיבת שירים
כך היא עובדת
את מחשבתי קודם ממקדת
בדבר אחד בלבד
מציירת בעיני רוחי את התחושה
את המראה ואת כל הפרטים
אם יש ריח.. או רגש שלזה מצטרפים
זכרונות… מחשבות ודברים אחרים
ואז מגדילה התמונה רק בקצת..
מוסיפה מסביב מה נראה ונשמע
אם לתחושה יש או רגש או משהו מפתיע
לכל מוסיפה גם חרוז ומקצב.
 
מצחיק שכתבתי את זה. אך ברגע שהבנתי מה אני עושה במחשבתי שמאפשר לי לכתוב שירים, לא פחדתי יותר שאאבד את המשפטים שעדיין מדי פעם נוחתים לי בראש. זוכרת שיום אחד עבר לי משפט כזה בדרך לסופר. רק יצאתי מביתי והיו לי בשקט עוד רבע שעה נסיעה. עמדתי לעצור בצד ואז החלטתי לשחרר את זה. הבנתי שאם זה יצא, היה שם טריגר. וכשמצאתי את הטריגר, לא הייתי צריכה לאחוז במילים יותר. ידעתי שמוחי שוב ושוב יעשה את אותו הדבר. כי ככה הוא עובד.
 
זה מזכיר לי משהו אחר שלפעמים קורה לי עם אנשים. תמיד התבדחתי על זה שהזכרון שלי לא משהו. הוא כמו גבינה שווצרית עם חורים ופריטי מידע נופלים לתוכה לבלי שוב. זה נכון עד רמה מסויימת. גיליתי שכן אני יכולה לזכור בתהליך מודע של זכירה. אך לא אם אני במחשבתי הרגילה והלא מודעת.
 
אנשים היו מדברים איתי ולפעמים בשיחה נוספת אחרי שנים רבות היו שולפים לי דברים שאמרתי. זה תמיד הפליא אותי כי אני לא יכולתי לזכור פרטים שנמסרו לי בשיחה אתמול. חוסר תשומת לב? כנראה. אולי הגעתי למסקנה עם השנים שאת התשומות שלי אני צריכה לשים במקום אחר במקום שינון פרטים שאולי חשובים ואולי לא חשובים לחיי.
 
דבר אחד ידעתי תמיד. שלא משנה אם אזכור שיחה או לא.. תמיד אהיה עקבית בחשיבתי ובדברים שאומר, כוון שאני עוקבת אחרי הלוגיקה של מחשבתי תמיד. ומי שאני, שאני מציגה בפני אנשים, זו אני האמיתית. לא משנה באיזה שם. אך אני האמיתית תמיד שם. אין סכנה שרגע אומר משהו אחד ולא אזכור שאמרתי אותו ואומר אח"כ משהו אחר.
 
אני תמיד תמיד מדברת את עצמי ומחשבתי באותו הרגע ולכן אינני צריכה לזכור את דברי באמת.
 
מצחיק, באמצע הכתיבה עלתה מילה שרצתה התייחסות, אך אני שהייתי ברצף כתיבה נפנפתי אותה החוצה ממחשבתי בידיעה שמתישהו היא תשוב. אם לא עכשיו, אז בפעם אחרת והכל בסדר בינינו. 🙂
 
ועכשיו היא איננה. כנראה איננה רלוונטית לפוסט זה ואם היתה רלוונטית, היא היתה יוצרת תפנית בכוון חשיבתי כפי שהופיע עכשיו.
 
זה עדיין מצויין ומושלם כפי שזה. כי זה מה שזה. כמו כל יצירה שנוצרת מהבטן, אין בזה מושלמות באמת, רק המושלמות מעצם הנביעה היצירתית של עצמה.
 
כשציירתי למדתי לצייר מאותו המקום. מבלי לכוון למטרה מסויימת, מבלי להיות שיפוטית לגבי מה שיוצא. כי כל מה שיוצא מקורי וראוי לקבל את מקומו כפי שהוא.
 
איזה יום אנחנו היום? אה.. שני. מצחיק. לרגע שכחתי. כן.. היום הזה שבין תחילת השבוע לפעמיים כי טוב. אוהבת את היום הזה במיוחד כי הוא כמו ילד סנדביץ'. כמו המילית הטעימה שאי אפשר לוותר עליה בין שתי פרוסות לחם אכותיות במיוחד. היום שלכאורה נראה סתמי והכי לא סתמי כי יש בו נפלאות שנובעת מעצמו כמו ילדי סנדביץ'. אלו תמיד נדרשים להיות יצירתיים יותר מהאחרים. כי הם בין לבין. 🙂
 
יום שני נפלא לכולנו, יום מלא הזדמנויות לפתוח את מוחינו לרעיונות חדשים, אפשרויות חדשות, הבנות חדשות לגבי עצמנו.
 
יום מלא בכל טוב שנמצא כאן בשבילנו, בשביל כל אחד ואחד מאיתנו באופן אחר ושונה. איזה נפלא זה? כמה שפע יש בעולמנו שלכולם בו זמנית יש הזדמנויות אחרות וכל כך אישיות?
 
מחייכת אליכם בליבי ומחשבתי. אנחנו ביחד בזה. 🙂
 
בוקר טוב. 🙂
Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי