Monthly Archives: נובמבר 2017

אתגרים ללב

צהריים טובים חברים,

בהחלט לא השעה השגרתית שלי, אך לאחרונה נדמה שכל הזמן אני שוברת משהו בשגרה שלי. עברתי ליד המחשב ומשהו קרא לי להתיישב לכתוב.

המעניין היה שבאתי לכתוב וקפצו מול עיני תזכורות לימי הולדת. מזל שיש את אלו כי אחרת איש לא היה מקבל ממני ברכה. לא בגלל שאינני מברכת אלא בגלל שאינני זוכרת תאריכים. ואולי זה המקום להתנצל בפני אלו שכן חגגו יום הולדת ואני פספסתי כי לא היתה לי הסבלנות לעבור על ההתראות.

התיישבתי מול המחשב וקיבלתי תזכורת ליום הולדתו של אבי. הפייסבוק שלו נשאר עדיין פעיל. כאילו שאני לא יודעת וזוכרת שהיום זה היום בו הייתי שרה לו בבוקר בטלפון יום הולדת שמח. איזה אבא מופלא. ראיתי את התזכורת וכתבתי לו ,למרות שהוא יודע את שיש בליבי גם בלי שאכתוב. סתם רציתי לשתף. אז במקום לכתוב לכם, השתפכתי קצת בברכת יום הולדת לאבי שנמצא איתי בליבי. הרגשתי קצת מטופשת על שאני כותבת וחולקת את מילותי אך הן יצאו ולא רציתי לסכור אותן.

זו מן תקופה כזאת, כך אני מרגישה, מלאה ברגש ואתגרים מיוחדים ללב. קוראת את מילותיהם של אנשים אחרים וחשה בהדהוד הזה שמבקש לבוא לידי ביטוי באופן אוהב מול אנשים אחרים. מן קריאה כזאת להתגבר על הפחד, על הכאב, לשבור דפוסים ולהתחבר.

קראתי מילים מדהימות של אנשים רבים שהייתי יכולה לאמץ אותן כמילותי שלי. אני מרגישה את הדברים האלו שאנשים אחרים מרגישים ויתכן ויש הרבה כאלה שאינם משתפים את רגשותיהם אך יש בהם עוצמות של רגש שמבקש להתבטא באופן אחר מול אנשים אחרים.

מרגישה שזה הזמן עכשיו להשתדלות מיוחדת. לא אדע להגיד לכם איך. מניחה שלכל אדם יש את דרכו ולכל אדם יש את חוויתו, מחשבותיו, רגשותיו ועדיין.. נדמה שהרבה מחפשים אהבה,כזאת שאיבדו אותה, כזאת שלא מצאו, כזאת שהם חולמים עליה…

חושבת על אהבה, מרגישה אותה פועמת בליבי ויודעת שרבים חשים בה גם אם אין להם מול מי ליישם אותה. אולי זה הזמן להתחיל לאהוב את עצמנו קצת יותר ואולי זה גם הזמן להתחיל לעשות דברים באופן אחר ולא שגרתי. אומרת את זה וצוחקת כי כבר נתקלתי באנשים שרצו להרעיף עלי אהבה כשלא רציתי בה.. שמו לב לא לעשות את זה. אך זה מרגיש לי כמו זמן לעשות פריצות דרך בעצמנו וזהו זמן שאפשר לחוש את הדהוד הלב של אנשים אחרים.

בסופו של דבר יש הרבה מהדומה בכולנו. גם אם יש שונה יש יותר דומה משונה אם באמת מסתכלים ופותחים את הלב. ובמקום הזה של הדומה, תמיד יכולים להיות חיבורים מעצימים.

זהו. אחזור לעיסוקי. נדמה לי שמילותי נגמרו לשלב זה.  
המשך יום מופלא לכולנו.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

קשב

בוקר טוב חברים,.

כמו בכל פעם שאני נגשת למקלדת כדי לכתוב, גם הפעם אין לי מושג קלוש מה יצא.

כמו תמיד גם אני סקרנית מה יצא הפעם מתחת לידי. גם אותי זה משעשע הדבר הזה שדוחף אותי בעדינות לעבר הכתיבה וגורם לי בפועל לקחת את הלאפטופ לידי ולכתוב משהו.

מדי פעם יש לי כל מיני דברים כאלה שאולי אחרים מתעלמים מהם, אך אני לא יכולה. מן מחשבות שקופצות לראש שכאילו אינן קשורות לכלום.

לאחרונה יש הרבה כאלה בהקשר של אבא שלי למשל. אני עסוקה לי במשהו ופתאום נכנסת מחשבה לראשי בהקשר לאבא שלי. בלי שום קשר לכלום. בתחושתי זו נגיעה של נשמתו בליבי או במחשבתי וכל פעם שזה קורה אני מחייכת ואומרת לו בקול.. הו.. שלום אבלוש. תודה שאתה חושב עלי.  

אולי זה ישמע הזוי משהו.. ואולי משהו שרוב האנשים לא יעשו, אך אני עוקבת אחרי מחשבותי האלו. אם מישהו עובר במחשבתי פתאום, אני מרגישה צורך להתייחס לזה. גם אם זה מישהו שאמזמן לא שוחחתי איתו ובכלל לא בתקופה האחרונה, אני מתייחסת. יש משהו בתקושרת הזאת הבלתי מילולית הזאת שעוברת בנו. אם חלמתי על מישהו, אולי אתקשר לשאול לשלומו… או אם סתם עברה מחשבה בראשי.

אני עושה כן גם כשקופצות מחשבות אחרות לראשי. למשל הרגע קפצה מחשבה לראשי עם המספר 10:10. נתקלתי בזה אתמול ורציתי לבדוק מה זה עבורי, אך הייתי עסוקה וזה נשכח ממני לגמרי. עכשיו זה עבר בי שוב. בלי שום קשר לכלום וכמעט הפסקתי את כתיבתי כדי לבדוק.

יתכן וזה סממן שקשור לקופצניות של המח שלי. דבר שראיתי בו מכשלה כאשר הייתי צריכה להשלים משימות לא כל כך מעניינות עבורי בלימודים או בעבודה ופתאום משהו אחר תבע את תשומת ליבי. היום מאבחנים את זה ונותנים לזה שם. היום אני גם יודעת שיש לדברים האלו מטרה שהיא נשגבת ממני אך משרתת את הלמידה שלי ואת ההליכה שלי בדרכי המיוחדת.

לפעמים דברים נראים לנו לא תקינים בראייתנו המצומצמת, אך יש להם סיבה ומשמעות בראיה רחבה יותר, עמוקה יותר. וקפיצת המחשבות שלי כנראה משרתת אותי בדרכי. כל הזמן מועבר אלי מידע או מסרים או חוטי מחשבה שמעודדים אותי לחקור את הטבע של אותו דבר שעבר בראשי. ועל כן אני מודעת כל כך למחשבותי.

מחשבות הן דבר מאוד מאוד חמקמק. אם לא שמים לב לתכנן ומתעדים אותן הם רגע שם ורגע כאילו לא היו. היום מבינה שזו הסיבה שאני כותבת כל הזמן.

אתמול נחרדתי מזה לרגע. ראיתי את כל המילים שכתבתי בשנים האחרונות בכל מיני נושאים.. דברים אישיים יותר ופחות.. הרהורים, תובנות ואמרתי… וואו.. זו כמות מילים הזויה. נבהלתי.

היום, ביום שאחרי אני מבינה שכתיבת המחשבות שלי ומעקב אחרי המחשבות האקראיות האלה לכאורה, יש להן תפקיד ואין אקראיות בהן. כולן משרתות את הלמידה וההתפתחות המחשבתית שלי. ואני שמחה על התובנה הזאת. אם לא הייתי מבינה אותה הבוקר מן הסתם הייתי שוב שותקת זמן מה. רק בגלל שנבהלתי מכל מילותי.

אז חברים, הבוקר מזמינה אתכם להקשיב למחשבותיכם ובמיוחד לאלו האקראיות שלכאורה נראות לא קשורות לכלום. שימו לב אליהן, רשמו אותן והתייחסו אליהן בדרך שמרגישה לכם נכונה. דווקא בהן יש משהו אחר שיכול לקחת אתכם למקומות מעניינים בתוך עצמכם.

שיהיה בוקר טוב, בוקר מלא הזדמנויות לשינוי להתפתחות ולאהבה. והכי הכי חשוב. זכרו לשים את עצמכם במקום טוב ברשימה של אלו שראויים לאהבתכם.

אוהבת.

הערה שעברה בראשי הרגע: אני כותבת תמיד בלי לראות מה שאני כותבת, משקפיים אני מרכיבה רק אם אני חייבת. אז אתכם הסליחה אם כתבתי עם שגיאות. תיקונים לפעמים אני עושה הרבה הרבה אחרי.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

מספרים

בוקר טוב חברים יקרים,

אני ערה מזה זמן מה והתכוונתי לחזור לנמנם עוד קצת כאשר הרגשתי את הדחף לכתוב לכם במקום לחזור לתוך שמיכת הפוך הנעימה שלי.

אז הינה אני כותבת. בלי שום כוונה מאחורי, או אולי קצת כוונה כוון שמהדהד בי הדבר האחרון שקראתי לפני כמה דקות.

האם יצא לכם לראות רצפי מספרים שקפצו אל מול עיניכם בכל מיני מקומות? לוחיות רישוי.. שעון.. מקומות אחרים… ?

לפני שנים רבות שמתי לב לשעה 11:11 ומאז ועד היום מספרים מלווים את דרכי. לא תמיד אני בודקת מה הם אומרים ברגע שאני מבחינה בהם. רק בפעמים שמודעותי פתאום מרגישה כיצד המספר הזה מעורר את תשומת לבי.

הבוקר בדקתי מספר מספרים שנתקלת בהם כל הזמן בימים האחרונים.
הייתי ממליצה לכולכם… אם שמתם לב למספרים שחוזרים ומשהו בכם שם לב לרצפי המספרים האלו והרים גבה בתהיה.. בדקו בגוגל.

עם כל זה שלחפש בגוגל ובאינטרנט מסרים "רוחניים" זה מרגיש מטופש קצת, עדיין התקשורת העדינה של היקום איתנו עוברת גם באמצעי כזה.

חפשו ותמצאו.  

לא אכביר בכתיבה עכשיו. מרגיש לי שדי לי במה שכתבתי והדבר הזה שכותב מתוכי מרגיש מסופק.

חוזרת לישון עוד כמה דקות בנעימות הפוך שלי.

בוקר טוב. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

מודעות לרגש

חברים יקרים,

כפי שאתם יודעים הינני מתחבטת מול כתיבתי מזה זמן מה. מתלבטת לגבי חשיבות המילים והאם מילותי שלי יש בהן משמעות כלשהי ותרומה.

אך החלטתי לכתוב למרות התלבטותי ולצאת מעצמי כי אולי בכל זאת יש בזה איזה תועלת מעבר לשרת את גאוותי ביכולתי להפיק מילים.

אני חושבת בתקופה האחרונה על האנשים שמסביבי, על המקום הזה שבו אני הולכת, כדור הארץ הזה ועל הכאב והסבל הרב שאני רואה בקרב אנשים. מן הסתם יש גם אנשים שהגיעו לשלום בתוך עצמם, אך אני שומעת את הקריאות האלו מסביבי. אנשים שמבקשים עזרה, שלווה, נחמה, אהבה, מילוי מכל מיני סוגים וגם אני באיזה אופן לא שונה מכולם.

עם זאת שביכולתי לראות את גן העדן בו אני הולכת ואני חווה גם את הצד הזה שרואה את היופי, השמחה, ההומור שקיים בחוויתנו וביקום, אני חווה עדיין את היותי אנושית. עדיין אני חווה את הרגש, לפעמים ארועים או אנשים נוגעים בי באופן שמרגש אותי יותר משחשבתי שירגש.

בתוכי ישנה סוג של שלווה רוב הזמן אך הרגש של אחרים נוגע בי בניגוד מוחלט לשקט שיש בתוכי.

יש רגעים שאני תוהה מה אני. האם אני יותר אנושית או איזה סוג של חייזר שמרגיש וחווה את הדברים אחרת ויש לו את הזכות להרגיש מה שאחרים מרגישים גם אם הרגש הזה לא תמיד חיובי ומשמח.

מוצאת שבזמן האחרון עלי להזכיר לי שוב ושוב כי אני כאן מבחירה. כי כולנו כאן מבחירה. בחירת הנשמה. מזכירה לעצמי שאינני כאן כדי לסבול חלילה, כי כל האתגרים והשעורים שהם מנת חלקי הם כאלה שנשמתי זימנה לעצמה וכל זה מבחירה, במטרה להגיע לסוג של איזון בין כל הכוחות הפועלים בתוכי. כשאני אומרת הכוחות הפועלים בתוכי אני מתכוונת לכל מיני תכונות הקיימות בכל אחד מאיתנו במינונים שונים.

כולנו רוצים ושואפים לטוב, רק שלפעמים התכונות שבנו פועלות באופן לא מאוזן. כל ההתנסויות שזימנו לעצמנו, מטרתן לתת לנו סוג של דחיפה כדי שנוכל לעשות טוב יותר. אומרת זימנו, אך זה החלק שאנחנו פחות מודעים אליו, פחות מחוברים אליו. זה שהוא חלק בלתי נפרד מהיקום. נדמה שלכולנו יש את הכלים רק שאיננו יודעים כיצד להשתמש בהם. החוויה שכאן היא מעין השתתפות במשחק שהשחקנים לא יודעים מה כללי המשחק או המטרה.

יתכן ויש ריבוי כללי משחק ומטרות, איש לא באמת יודע. בתחושתי המטרה העיקרית היא לגלות את הטבע היצירתי של הנשמה שלנו, את כללי היקום ואת ההומור בעיקר. אך זו רק תחושתי ותובנתי.

יש רגעים בהם אני מתחבטת בתוך עצמי על מה הדרך הנכונה לעשות כל מיני דברים, נכונה לי. לפעמים אני בוחנת אם מה ש"נכון" לי, יש בו בכדי לגלות טוב. לפעמים אנחנו מכוונים לטוב ויוצא פחות. מכירים את זה?

זה מכוון שאיש מאיתנו לא חי בוואקום. אני יכולה לכוון לטוב אך התוצאות של מעשי לא בהכרח יגרמו לטוב, או יפורשו כטוב בעיני אחרים. זה כוון שאנחנו מגוונים ומחוברים באופן שאינו ניתן לתאור אפילו. אנחנו כולנו כרוכים אחד בשני וכולנו כבני אדם, כל אחד ואחת מאיתנו עולם ומלואו. חלקנו דומים משהו וחלקנו שונים בתכלית השינוי. בכולנו תמהיל שונה של יצירתיות והומור של הבריאה.

עם כל זאת שאנחנו שונים ודומים עלינו איכשהו לנוע ביחד כי כולנו כרוכים אחד בשני אם ישירות או בעקיפין. כולנו משפיעים אחד על השני אם נרצה וגם אם לא, כולנו מרגישים ואלו הרגישים יותר מרגישים ממש את סביבתם.

זוכרת שלפני שנים רבות בעקבות קריאת משפט בספר, נהייתי מודעת לעובדה שפעמים רבות כשאני חשה רגש שאין לו סיבה בחיי שלי, זוהי האנרגיה של אנשים אחרים מסביבי. הייתי מגיעה שמחה בבוקר לעבודה ואחרי שעה פתאום היתה נוחתת עלי עגמומיות.. כבדות.. ולא הבנתי. היום אני מודעת לזה שיש גם שחקנים אחרים, כמו הורמונים שמשחקים בביולוגיה של כולנו, אך אז למדתי שאנחנו מרגישים את הסביבה שלנו.

לעיתים מבלי לדעת מדוע משהו תוקף אותנו. איזה רגש לא מוסבר, משהו שמעכיר את שמחתנו ומבלי שיקרה ארוע כזה או אחר שיחבל בתחושתנו הפרטית. זו האנרגיה של אנשים אחרים.

זה גרם לי להתחיל לשאול את עצמי שאלות כאשר נתקפתי פתאום ברגש לא מוסבר. למדי להבחין באנרגיות שלי בשונה מאנרגיות של אנשים אחרים. למדתי לרסן את ההתערבות בתחושותי שלי בעקבות האבחנה מה שלי ומה של אנשים אחרים. עצם המודעות שמשהו שמרגישים אינו נובע מתוכנו אלא ממישהו אחר דיה כדי לעצור את התחושה.

מודעות לעיתים רבות היא שם המשחק בחוויתנו. מעין המפתח הנכון במנעול הנכון שפותח אפשרויות נוספות. לפעמים המודעות למה שקורה בחיינו היא זו שעוזרת לנו להיות "שחקנים מועילים" יותר במשחק הזה.

למרות שאין לנו שליטה רבה לגבי התגלגלות הארועים, כן יש לנו שליטה באופן שאנחנו חווים את חוויותינו. יש לנו שליטה על אופי מחשבותינו ויש לנו שליטה על תחושת ההרמוניה שלנו עם כל מה שיש. כן… אלו דברים שצריך ללמוד אותם. בשביל זה לעיתים אנחנו סובלים חבטות מכאן ומשם. זה לא כוון שהיקום או נשמתנו לצורך העניין רוצה להרע לנו חלילה.

באופן משעשע, זה לא שיש את היקום / אלוהות / אור.. כל אחד קורא לזה אחרת ויש אותנו. אין באמת נפרדות. ברמה הגבוהה יותר, ברמת הנשמה, כולנו אחד. כל הנשמות באשר הן מרקם אחד. כמו האנושות.. מרקם אחד.

זוכרת שראיתי פעם איזה פרק בסדרת ראליטי שבה היתה משימה שאנשים היו צריכים לבצע בעודם כבולים אחד לשני.. שרשרת אנושית, יד ליד… רגל לרגל.. כל אחד לשניים מכל אחד מצידיו. זה שעשע אותי כי ראיתי את הסמבוליות שבזה.

כאלה אנחנו. נעים ביחד, גם אם במחשבתנו אנחנו חושבים שאנחנו לבד. גם אם מה שמניע אותנו זו מחשבתנו על עצמנו בלבד. אנחנו כולנו כרוכים ביחד. אף אחד לא נע לבד בעולם הזה. כל תנועה משפיעה על כל כך הרבה אנשים. למעשה על כולם גם אם זה מאוד בעקיפין.

איננו רואים את זה. איננו מרגישים את זה. אנחנו פועלים מתוך מחשבה על עצמנו בלבד והתוצאה זה פלונטר של אנשים שמועדים אחד על השני מבלי להבין מדוע. תמונה משעשעת משהו, אם כי קצת עצובה כשרואים את הסבל שנגרם לאנשים עקב כך.

אין לי הצעות יעילות כיצד להיות אנשים מודעים יותר. אני רק משתפת את חוויותי ומחשבותי ומי שרוצה לקחת מזה משהו שיקח. קטונתי לדעת מה טוב לכולם, בקושי אני יודעת מה טוב לעצמי.  

רק זכרו שאתם כאן מבחירה. אנחנו. גם אני. ואנחנו כרוכים אחד בשני.  

מישהי שלחה לי ברכה ליום הולדת לפני כמה ימים ובברכה היה כתוב. "זהו יום שהקב"ה החליט שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיך".

אני יודעת שלא כולם מחוברים למושג אלוהות, כל אחד מאיתנו באמונתו ויש מקום לכולם. עם זאת, אני אישית מצאתי בזה תזכורת טובה, בנקודת הזמן שהייתי בה וקראתי את הברכה, שאולי איננו זוכרים מדוע אנחנו כאן, אך אנחנו כאן.

כשזה לא ישרת את הנשמה שלנו להיות כאן, לא נהיה כאן יותר. ודי בידיעה הזאת. לדעת שזה מבחירה. זה הזכיר לי את הזכות הגדולה שאני מרגישה בלהיות כאן וגם הזכיר לי את ההומור המטורף שבחיים שלפעמים גורם לי למחות את עיני ברגעים של עצבות ולהתחיל לצחוק כי בגדול יש יותר דברים לצחוק בגינם ובהחלט אנושיותי וסיפור חיי משעשעים למדי כשאני מסתכלת עליהם מבחוץ.

שיהיה בוקר טוב.  
אוהבת.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

קרעים

קרעים קרעים בשמים
פיסות עננים וכחול
פיסות אנושיות הזולגות מעלה
פיסות של קיום פשוט
המבקש לעצמו שלום
פיסות של נשמה
פיסות של אהבה
פיסות מתאדות מעל פני האדמה
מתאדות ומתמזגות עם כלום היש למעלה
פיסות של חיוך
פיסות של דמעות
פיסות של גוף שנהפך לעפר
עפר שברבות הימים ידשדשו בו רגליים אחרות
רגליים שיגיעו מהמקום של הכל ויבחרו בקצת אחרת
מתבוננת בפיסות המתמזגות נפעמת
כי אין באמת למעלה ולמטה
יש כסות ויש אין
הפיסות האלו כמעשה קסמים נשזרות
מכסות קרעים של שמיים
תלאים של שמיים וארץ וכל יושביהם. יושבי מטה ומרום נמזגים אחד לתוך השני
עד כי אי אפשר להפרידם והכל מושלם.
השמים
פרוסים כמו שמיכה
אוספים לתוכם את כל הפיסות ומחזירים אותם חזרה בזמנם למקום מושבם.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי, שירים