Monthly Archives: פברואר 2018

רגשות

שקועה במחשבות לאחרונה.. בודקת מול עצמי היכן אני נמצאת בקבלת ההחלטות שלי. האם אני מונעת מרגש או דברים אחרים?

הגעתי למסקנה שבוודאות לא ההגיון הוא שמוביל אותי בדרכי. לפעמים הרגש ולפעמים דברים אחרים שלא ברור לי מה הם במליון אחוז. לא הגיון.

למרות שיש ביכולתי לעשות תהליכים לוגיים מורכבים בראשי לא תמיד נכון לי להקשיב ללוגיקה. אלא למשהו אחר שמניע אותי ונובע מתוך בטני.

בטני, זה המקום הזה שמחזיר את מחשבתי כל פעם לאהבה שיש בי. לפעמים בניגוד לכל הגיון. וגם ליצירתיות שמניעה אותי בדרכי שלי.

ברגעים האלו בהם אני צוללת לתוך עצמי אני מביטה באנושיותי וצחוק מחלחל בי על הדבר ההזוי הזה שנקרא בן אדם. שמחה שיש בי את היכולת לצחוק על זה כוון שזה בהחלט נותן פרספקטיבה אחרת על כל החוויה כולה.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

שפה של גוף

התעוררתי לבוקר של כאב גרון וגוף כואב אך עם מצב רוח מעולה. לא יודעת כיצד כזה דבר אפשרי. להרגיש חרא ומעולה בו זמנית. כבר מלא זמן לא חליתי כמו שמרגישה עכשיו, אך אני שמחה במה שגופי אומר לי. אני קשובה כל הזמן.

זה בסדר, אין צורך להציע הצעות לגבי מה לעשות. אינני מרגישה חסרת אונים במחלתי. נהפוך הוא. אוכל לשכב במיטתי ולהקשיב לדברים שאני רוצה להקשיב מבלי שתהיינה לי כל נקיפות מצפון.

גרון הוא בראייתי תקשורת, יכולת ביטוי. ואני שואלת את עצמי מהו הדבר שאני מבקשת לומר ולא אומרת. האם יש דבר כזה? מנהלת דיאלוג עם גופי שלפעמים פשוט מקשיב טוב יותר.

יש רגעים שאני אומרת לעצמי, לא אכתוב יותר ואתעמק במחשבתי. אך אולי אינני צריכה לצאת בהצהרות. כי משהו בי מבקש להתבטא בחופשיות.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

תודעה

התעוררתי הבוקר לתוך מחשבות כמעט כמו תמיד. המחשבה הזאת.. לא יודעת מתי לנוח. 🙂
 
חייכתי לעצמי כשהרגשתי את הזרם הזה של מה שיש לי בראשי. לא בטוחה אפילו שאלו מחשבות. לפעמים אלו מחשבות ולפעמים סוג של מודעות של הזרימה הזאת שעוברת בכל.
 
עצמתי את עיני והרגשתי כיצד זה עוטף אותי. הדבר הזה שמדי פעם אני מושיטה את ידי מחשבתי אליו ומשכשכת בו את אצבעותי.
 
יש רגעים שהחישה שלי את החיים היא אחרת.. כמו מתוך חלום.
מרגישה את כל מה שמסביבי.. את האויר המלחשש… את החיים הרבים שמסביבי.. את המודעות האחרת שקיימת בדברים שסביבי.
 
ויש רגעים בהם אני נעה במרחב כאשר אינני שמה לב לדבר מתוך הדברים שקיימים מסביבי. שקועה במחשבותי.. או ברגשותי. כל כך שקועה בעצמי שאינני שמה לב לדבר. אך כשאני שמה לב, אני מוצאת עצמי מלאת פליאה מהדבר הזה שאנחנו חלק ממנו.
 
אוהבת את הרגעים בהם מחשבתי מתרחבת באופן מודע ואני בוחנת את קצות חישתי. מה הרעשים הכי רחוקים שאזני יכולות לשמוע.. עד כמה מחשבתי יכולה להתחבר לכל הדברים הסובבים אותי.. לחוש אותם.. וככל שאני מרחיקה נדמה שהפוקוס שלי מתחדד. זו תחושה עצומה להרגיש את הנוכחות העצמית משתכשכת בקיום.
 
דברים מוזרים ללא ספק עושה מחשבתי. 🙂 מוזרים בוודאי לרוב האנשים.
 
מרגישה עשירה בחיי.
Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

אפשרויות

ערה מזה זמן מה. עוברת על הודעות.. קוראת מילים של אנשים.. ופתאום משהו בי רצה להתבטא. לא בטוחה מה הוא רוצה להגיד אפילו. היתה לי מילה במחשבתי כשהתיישבתי לכתוב, אך ברגע היא נעלמה כשהתחלתי. כנראה היא לא קשורה באמת למה שהולך לצאת ממני כרגע.
 
עברתי אתמול על כל מיני קורסים שברשותי, דברים שמרתקים את מחשבתי. ובמחשבתי עולה תהייה האם אני המשוגעת היחידה שאוהבת לבחון כל הזמן מה עוד יש שם שאפשר ליצור במחשבתי?
 
הרהרתי בדרך הפתלתלה שחוויותי לקחו אותי למסע בתוך עצמי, מסע בתוך עולם המחשבות והרגש.. האתגרים שבוחנים את עוצמת המחשבה, את האמונה, את היצירה האינסופית… ואני תוהה לגבי כל זה.
כל כך שמחה בחגיגה היצירתית הזאת שנובעת מתוך מוחי הרעב לעוד ועוד.
 
עוד מה? שאלה נפלאה. עוד.
 
אוהבת לבחון מה אפשרי לי. איך אפשרי לי.. כמה.. איך.. מה המח שלי ירשה.. מה היצירתיות הזאת תיצור עכשיו..
 
ואני חושבת על העוד הזה.. וזה אינו עוד שקשור לכסף או לרכוש.. או למשהו חומרי.. זה משהו שקשור לקיום היצירתי שבי.. למעיין הנובע בתוכי שאינו חדל מלנבוע באופן מעורר מחשבה.
 
ואני חושבת על כל הידע הזה שנופל בחלקי בכל מיני דרכים, אולי כי משהו מי מחפש אותו, פותח את מחשבתי לעוד ועוד. עוד אפשרויות לגבי האפשרי לי לחוות.. האפשרי לי לחשוב.. האפשרי לי ליצור.
זה מתחבר לנשיות שבי, ללא ספק. למי שאני כאן ועכשיו. לשמחה שיש בי, לאהבה שיש בי, לעוצמות שנובעות ממקום עמוק בתוככי ישותי.
 
חשבתי על ההנעה שיש בי לאסוף ידע. לפעמים לא עבורי, לפעמים עבור אחרים. כל מיני סוגים של ידע.. ואני רואה את הדרך שלי ששוליה מעורפלים נושקת לדרכים עלומות.
 
מרתק.
 
אוהבת לא לדעת מה. אוהבת לגלות רגע אחרי רגע. אוהבת לראות את המופלאות של היצירה שלי וההתמזגות שלה עם כלל היצירה.
 
זה כזה דבר משוגע… ואני מתענגת על כל רגע ורגע של גילוי.. ואפילו עוד יותר על אי הידיעה.
Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

מיניות אנשים ומה שביניהם

התעוררתי הבוקר והחלטתי לעבור על מקצת מהחומרים שיש לי בנושא מיניות של גברים ונשים. בעיקר קורסים כאלה או אחרים שמטרתם לתת כלים לבני המין השני. זה פשוט נושא שמרתק אותי.

הופתעתי לגלות שיש כמות מטורפת למדי של קורסים וספרי הדרכה המיועדים לגברים באופן משמעותי רב יותר מכאלו עבור נשים.
מצאתי את עצמי תוהה מדוע לנשים אין גם הרבה. מה, נשים לא צריכות להבין את הפסיכולוגיה, אנטומיה ואיך הדברים עובדים עבור גברים?

לא, כבר הנחתי לאמונה שגברים פשוטים יותר מנשים. בדברים מסויימים הם אכן פשוטים יותר, אך אין להמעיט במידת החשיבות של הבנת הדבר הזה שנקרא – גבר.

נראה לי שמרבית הכשלים בין גברים ונשים נובעים מחוסר הבנה בסיסי של מין אחד את מינהו. ההנחה שרבים מחזיקים בה, שמה שאני מרגיש או חווה גם בן זוגי/ בן המין השני חווה. ואין הדבר נכון כלל ועיקר.

מאחר ולא מצאתי הרבה חומרי הדרכה לנשים, יש, אך לא יותר מדי, נכנסתי לתוך נעלי הגברים והתחלתי להקשיב לחלק מהקורסים המלמדים גברים על נשים, על הפסיכולוגיה והמבנים הרגשיים והחשיבתיים, על הצרכים שלהן במיטה, על האורגזמות שלהן.

הקשבתי ומצאתי את עצמי מחייכת, שמעו גברים, שווה להקשיב לדברים האלו. אולי לא כולם מדוייקים אך אלו שטרחו להתאמץ וללמוד נשים וחולקים את הידע, לרוב די קלעו לעניין. שוב, אולי לא כולם, אולי לא כולם מדוייקים לגמרי בהבנה שלהם, אך אלו שעד עכשיו עברתי, לגמרי הבינו את העניין.

תהיתי מדוע הרבה גברים חושבים שהם יודעים הכל על נשים או פשוט דבקים באיזה מערך אמונות שיש להם לגבי התנהלות נשים ומתעקשים בקנאות לא לפתוח את הראש.
זה נכון שזה דורש השקעה. אך האם זה לא נכון וראוי להשקיע בידע כדי ליצור הרמוניה ותחושות סיפוק עם בני המין השני?

החיבור הזה בין גבר לאישה יכול להיות דבר שמזין את אנרגיית החיים עבור אנשים, כח מניע, ממלא וממריץ, כח יצירתי, לא רק מקור לסיפוק רגעי ועם זאת, לפעמים נדמה לי שאנשים לא רואים מעבר לקצה אפם.

אני מוצאת עצמי מתבוננת לפעמים באנשים שאינם מסופקים במה שיש להם. הרשת מלאה בגברים ונשים שלא טוב להם עם בני זוגם ומחפשים לעצמם משהו אחר. משהו שיתן מילוי רגשי, סיפוק פיזי, התרגשות..
אני מתבוננת בזה ומרגישה מבולבלת.
חשבתי לרגע להגיד משהו על זה, אך אינני חושבת שיש מקום לשיפוטיות באמת. רק אני תוהה עד כמה אנשים לוקחים אחריות ועד כמה אנשים מתאמצים לשפר את מה שיש.

לכולנו יש אחריות לדעתי, אחריות כיפית לדעתי, ללמוד את בן המין השני לעומק ולהבין מה הצרכים של בן זוגנו או בן זוגנו העתידי שעוד לא פגשנו.

אלו שעדיין לא בזוגיות, או לא רוצים להיות בזוגיות אך רוצים ריגוש, סקס ודברים אחרים, עד כמה אתם יודעים ומבינים כיצד הדברים עובדים אצל בני המין השני? אם הדברים לא זורמים לכם טוב במישורים האלו, אולי זה הזמן להתחיל להתבונן בזה בעיניים אחרות ולגלות פתיחות מחשבתית וללמוד דבר אחד או שניים. זה לא בא בילד אין בתוכנו הידע הזה.
לפחות לא אצל רובינו. וגם אתם אלו שבזוגיות, עד כמה אתם מרגישים מחוייבים לתהליך של יצירת חיבור עם בן הזוג שלכם? תקשורת מילולית ופיזית? האם הרמתם ידיים? האם עשיתם את כל מה שניתן לעשות? ועזבו לרגע מה בן זוגכם/כן כן עושה או לא עושה. האם אתם יוצאים מעצמכם כי להיות הכי עבורם? סתם שאלות שעולות בי.

כולנו יודעים להצביע על השני כאחראי. כמה מאיתנו לוקחים אחריות לעשות משהו באופן אחר וללמוד לתת הנאה לבן זוגנו? או לתת לו/לה את מה שהם צריכים בכל רמה?

האם אתם משקיעים בלימוד עצמי כדי להיות בני זוג טובים יותר מספקים ומענגים יותר לבני זוגכם?

יש הרבה מה ללמוד אחרת לא היו נכתבים כל כך הרבה ספרים והיו מועברים כל כך הרבה קורסים.

ברור לי רק דבר אחד שנכון גם לגבי גברים וגם לגבי נשים. כאשר תפגשו באדם שיספק אתכם באמת, ויבין באמת מה צרכיכם הרגשיים והפיזיים, הוא יתפוס את מלוא תשומת לבכם לגמרי. והאין זה דבר נפלא? אני חושבת שכן.

קצת ממחשבותי. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

הודיה

התעוררתי הבוקר עם המחשבה כמה ברי מזל אנחנו על המתנות שיש לנו בחיינו.
 
כולנו משופעים בכל כך הרבה מתנות ומשום מה, הרבה פעמים אנחנו מתבוננים בחיינו ובמקום לחוש הודיה אנחנו רואים את מה שחסר לנו.
 
התעוררתי עם הודיה הבוקר על מה שיש. זו לא היתה אפילו ממש מחשבה אלא איזה זיק של שמחה בלב. רק שניה אחרי זה הבנתי על מה השמחה. ושמחתי על שיכולה אני לראות את העושר הרב שיש בחיי. כמה התברכתי בכל כך הרבה דברים שאפשר לשמוח בגינם.
 
ברור שלכל אחד מאיתנו יש הרבה סיבות לקטר, כל אחד ומה שיש לו בחייו שאיננו מרוצה ממנו. אחד זה עבודתו, או האנשים שנמצאים בה, אחר זה ביתו ואולי בני משפחתו שאינם בדיוק מה שעושה לו שמח, מישהו אחר אינו שבע רצון מבריאותו, ואחד אחר אינו שמח במצב הכללי שנקלע אליו, יש אנשים שהם לבד, ויש אנשים שמסובכים עם עצמם, לכולנו יש סיבות מפה עד אח"כ להתלונן אם רק נבקש לעצמנו.
 
אך אם לרגע נעצור לחשוב על כל הדברים שאנחנו עשירים בהם, נגלה שיש לנו הרבה סיבות להיות אופטימיים. וכל עוד אנחנו כאן, הכל יכול להשתנות.
 
אני אישית קמתי הבוקר עם חיוך ושמחה בלב, כי דבר לא כאב לי היום כשהתעוררתי. נעמדתי בלי שדבר יכאב וזה שמחה ענקית בשבילי כשזה קורה כי יש לי גם ימים אחרים. התעוררתי והרגשתי את הפליאה על כל הדברים שזכיתי לחוות בחיי, שאולי באותם רגע לא נראו לי להיט ולפעמים היו מאוד מאתגרים, אך לקחו אותי רחוק בהבנות שלי, ביכולת שלי לקבל ולאהוב, להכיל את עצמי עם כל המוזרויות שיש בי, ואפילו עזרו לי לקום בבוקר בלי שדבר יכאב.
 
קמתי הבוקר עם הודיה על כל האנשים המופלאים שהם חלק מחיי. אנשים לא מושלמים בהחלט, כמותי, לפעמים מעצבנים לאללה, לפעמים בלתי נסבלים, לפעמים מכאיבים ללב, או פשוט עטופים בעצמם עד שהם לא רואים דבר, אך איזה אנשים… מופלאים. כל כך אנושיים כמותי שבא לבכות. זה עשה לי חשק לחבק ואני שולחת בזה הרגע הרבה אהבה וחיבוק לאנשים שאני אוהבת שאינם יודעים אפילו כמה אני אוהבת אותם. כי כיצד לא אוהב את אותם אנשים ששזורים בחיי ולפעמים מזכירים לי מה אנחנו עושים פה ולשם מה? שמזכירים לי שאני בת אנוש, שאני פגיעה ורגישה ויצור מוזר להחריד אך מזכירים לי כל רגע שאני זו אני.
 
כולנו כאלה, כל אחד עם הדברים שלו, עם הפחדים שלו, אם הרגישויות שנסחבות איתנו מי יודע ממתי, עם הדברים שטורדים את שלוותו, שננעצים בבשרו וגורמים לכאב כזה או אחר לצוף.
 
כולנו כאלה. וחלקנו מרימים הגנות כדי לשרוד בעולם הזה. כדי לא להרגיש יותר את הדברים הלא נעימים שלפעמים מרגישים בחיים. אותם דברים שקשה לשמוח בהם…
 
אך אגיד לכם משהו מנסיוני. זה נסיוני ורק נסיוני וזה מתעצם מרגע לרגע. אולי אני משוגעת, אך אני עושה להפך הגמור. מצווה על עצמי לשמור את עצמי רגישה, לא להרים הגנות כי כיצד אוכל להרגיש אנשים ואלו יוכלו להרגיש אותי? ואהבה? אינני מוכנה לוותר על לאהוב אנשים כראוי. מדוע שאהב חצי? אני רוצה שיאהבו אותי רק חצי? מה פתאום. ברור שאני רוצה בהכל. ואני רוצה לחיות ולהרגיש את כל הדברים שאפשר להרגיש בחיים האלו. כל שביב רגש אפשרי.
 
פעם חשבתי שכעס זה מוקצה. אך הבנתי למשל, שזה בסדר לכעוס, לפעמים יש סיבה לכעס וכאשר מבינים אותה, אפשר לרק ללמוד מאיזה מקומות יפים בתוכנו, כזה דבר יכול לצמוח. וזה בסדר.. כי כשרואים את עצמנו באמת, מסתכלים לעצמנו בלבן של העיניים, אי אפשר יותר לכעוס על איש. או אי אפשר להתעצב.. או אי אפשר להיות מתוסכלים.. כי גם אנחנו לפעמים מעציבים ומתסכלים אנשים אחרים.
 
כולנו כל כך כרוכים אחד בשני שכל אדם הוא מתנה. עוד מתנה ואפשרות לראות את עצמנו, ולפעמים אנחנו מתאכזרים לעצמנו בחוסר הקבלה. בועטים, שופטים, קודם כל את עצמנו. ואז עושים זאת גם לאחרים.
 
הבוקר אני מרגישה את האנרגיה של האנשים שאני אוהבת. עוטפת אותי בשמחה על שאני כאן. את האנרגיה של האנשים שהיו חלק מחיי או נגעו בהם רק לרגע, ועדיין שזורים בי והופכים אותי למי שאני היום.
 
על זה יש בי רק שמחה והודיה.
זכיתי להתעורר עם זיק של שמחה והרבה מחשבות משמחות הבוקר.
גם היום הבנתי כמה עשירה אני בחיי.
Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

אהבה

לאחרונה הדרתי רגלי מהסתובבות בפייסבוק ובמקומות אחרים כוון שלא מצאתי שום שלוות נפש במילותיהם של אנשים אחרים והרגע פתאום קול בתוכי קרא לי לשבת לכתוב.
כרגיל אינני יודעת על מה אכתוב ועוד שניה זה יתגלה. רק יודעת שעברתי בתקופה האחרונה כברת דרך בתוך עצמי מול הרגשות שלי ודברים שאני מתמודדת איתם בחיי. לא כתבתי כי לא מצאתי לנכון לשתף איש בדרך הפרטית שלי. לא הפעם.
ובזה הרגע מתוך אהבתי אני מתיישבת לכתוב.
כי מבינה אני אחרת או טוב יותר דברים מסויימים שנוגעים לאהבה.
היום הבנתי פתאום כי אהבה אמיתית איננה כואבת. אהבה שאינה תלויה בדבר. רק כאשר מערבבים אהבה עם גאווה או רצון לשלוט בארועים, לכוון אותם לנוחיותנו, מתגלה כאב.
כל הדברים האלו שגורמים לנו לסעור נפשית ופיזית אינם אהבה אלא בלבול הורמונלי שהגוף המופלא שלנו יוצר מסיבותיו הוא ואנושיות שאיננה יודעת שובע.
אהבה אמיתית, שאינה תלויה בדבר, הינה אהבה נקיה מכל התניות. אהבה שמקבלת ומחבקת ולפעמים מרחיקה, אך יש בה רצון להטיב עם האחר ואיננה נובעת מתוך רצון לקבל דבר מה ואינה תלויה בשיקולים אישיים.
אם אהבתנו מפסיקה כאשר איננו מקבלים את מבוקשנו, צר לי לומר לכם, זו לא היתה אהבה.
אם אהבתנו כואבת, הכאב זה החוסר של הדבר הזה שאנו רוצים בו ולא מקבלים. זו לא אהבה באמת.
אהבה אמיתית עבורי היא הדרך בה אין סבל. יש רק שמחה. והיום הבנתי שאם יש סבל, כנראה משהו בדרך שלי עקום.. משהו בהגדרות שלי לא מדוייק.. משהו בדבר שאני קוראת לו אהבה אינו שלם.
וכך אני מוצאת עצמי נעה… כמו אדם המכוון כלי נגינה ובודק את דיוק הצליל… כשכואב.. זה לא מהדהד אהבה. וכשזה לא מהדהד אהבה, אין הדבר משהו שניתן להשליכו על האחר. כי ברגע שאעשה כך, שוב, אין זו אהבה.
אהבה זה משהו שאי אפשר להתנער מהאחריות עליו. זה שלי לפני כל דבר אחר. לא משנה כלפי מי ומה אני מפנה את אהבתי. זו אחריותי שלי לדאוג שזה יהיה באמת אהבה ושזה יהדהד נכון.
ועכשיו הבנתי מה אני עושה כשזה לא. אני לוקחת את זה פנימה ומתבוננת בזה ארוכות. מסובבת את מה שאני קוראת לו אהבה מול עיני עד שאני רואה משהו חדש, ורק אז אני מחזירה את הרגש הזה לתוכי כדי להרגיש אם הפעם זה צליל שמהדהד נכון בליבי.
אהבה היא כמו מוזיקה. קלילה ומשמחת ויש בה גילויי יופי נדירים… וכל דבר אחר שיש בו מן הכאב והסבל איננו אהבה שלמה ומושלמת כפי שהיא צריכה להיות אלא משהו שראוי להתבוננות פנימית והגדרה מחודשת.
 
זו תובנתי היום ואני חולקת אותה.
מי יתן ונדע לאהוב באמת.
Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי