Monthly Archives: מרץ 2018

עטופה באהבה

התעוררתי לתוך בוקר כל כך שקט שלרגע התבוננתי בשעון. אצלי הרי אי אפשר לדעת. לפעמים אני מתעוררת בשעות שהן בהחלט נופלות להגדרה של לילה. אך לא. הבוקר, התעוררתי יחסית בשעה מאוחרת לי והכל נדמה דומם. כמעט לא טבעי.
 
הרהרתי בהרגשה שהרגשתי אתמול, האהבה הזאת של האנשים שעטפה אותי. היו זמנים שהייתי כל כך מרוכזת באנשים אחרים שלא שמתי לב למה אני מרגישה בתוכי. היום אני מרגישה עטופה באהבה.
 
חשבתי על הדינמיקה הזאת שיש לנו בחיינו. אנשים הולכים ואנשים באים. רגע חברים כאן ובמשנהו אינם. לפעמים איננו מבינים מה גרם להם ללכת או מה גרם לנו ללכת. לפעמים אנחנו מאוד מודעים זה… לפעמים אנחנו מקבלים את זה מבלי להבין.. לפעמים איננו מקבלים את זה…
 
אנחנו עומדים במרכז עצמנו ועולמנו… עומדים, הולכים, לא משנה. גם לא משנה שאנחנו לא המרכז של שום דבר מעבר ליצירתנו הפרטית וחלקנו בכל הדבר המופלא הזה שמתקיים, ונדמה שיש תנועה מסביבנו… אנשים הולכים ואנשים באים. חברויות נפרמות, חברויות משתנות, חברויות חדשות מתהוות… כל הזמן יש תנועה מסביבנו.
 
מרגישה את התנועה הזאת שפעם ממש מזמן לא הבנתי. היתה תקופה שהרבה חברים שאהבתי מאוד בחרו בדרך משל עצמם, או אולי אני הייתי זו שבחרה בדרך משלי, זה לא באמת משנה. זוכרת את עצמי זמן מה נושאת את התחושה הזאת שפתאום השתנתה. ואז התחילו לרדת לי האסימונים.
 
הבנתי שלפעמים פשוט איננו מבינים, אנחנו נותנים פרשנות לדברים כמיטב יכולתנו, רק כדי להניח את דעתנו, כדי למצוא איזה איזון במשוואה. המעניין הוא, שכבריה אנושית לרובנו לפחות יש נטיה ורצון לשמר מצבים שמוכרים וידועים לנו. לא משנה אפילו אם הם טובים לנו או לא. נעדיף תמיד לשמר מצב מאשר לשנותו.
 
היום בפרספקטיבה של זמן אני מבינה את ההכרחיות בשינוי. בלשחרר את מה שהשתנה ואינו משרת אותנו יותר, מה שאיננו הרמוני מכל מיני סיבות. מה שעדיין אהוב אך אחרת.
 
לפני זמן מה יצא לי לפגוש חברים שלא ראיתי זמן רב. לא ידעתי אילו תחושות תעלנה בי. אך כשראיתי אותם, נזכרתי מיד בכמה אני אוהבת אותם. זה כמו לנסוע על אופניים. ברגע שמישהו זכה באהבתך, הוא שם. בליבך. ולא משנה מה.. הוא שם. אז הלב שלי מורכב מהרבה פיסות של אהבה להרבה מאוד אנשים. חלקם לא חלק מחיי יותר. לא את הכל הבנתי. אך זה לא משנה. בלב שלי מאופסנות כל האהבות שהיו חלק מחיי.. כל האנשים, החברים האהובים שלקחו חלק בחיי בשלב זה או אחר ואינם חלק ממנו היום. הבנתי שאת כולם אני אוהבת.
 
באופן שישמע קצת מוזר גם אנשים שאני אמורה לכעוס עליהם או לשנוא, רגש שאינני באמת יודעת מהו, אני אוהבת. איכשהו תמיד הצלחתי לסובב את מחשבתי סביב ארועים באופן כזה שבסופו של דבר מצאתי בתוכי אהבה במקום דברים אחרים. כנראה זה צורך שנובע ממי שאני. לאהוב אנשים.
 
גם כשהם אינם יודעים מה אני חשה, גם כשהם חושבים שאולי אני כועסת, או מרגישה רגשות אחרים שהם במחשבתם מייחסים לי. בדיוק כפי שאני ייחסתי להם. לא אחת אחרי הרבה זמן פגשתי באנשים כאלה שהיו חלק מחיי והרגשתי את פרץ האהבה כלפיהם. יותר מזה. פגשתי בשמחתם והרגשתי גם את אהבתם כשפגשו בי.
 
לפעמים כשזמן מה חולף, הדברים מתפשטים מכל ההתקשקשות ונשארים רק הדברים החשובים באמת. בלי כל הפרטים המיותרים, בלי האגו, והלמה. פשוט נשארת האהבה. לפעמים רק ממרחק מארועים מסויימים, ניתן פתאום לראות את זה בבהירות.
 
חושבת על כל האנשים שאני אוהבת. יש כל כך הרבה. גם כאלה שמזמן לא חלק מחיי. מחייכת בליבי אליהם. חשה את הטוב והלמידה שהביאו לחיי. חשה באהבתם מעבר לאנושיות המוגבלת הזאת.
 
מרגישה עטופה באהבה הבוקר. גם מכם קוראי היקרים שאת רובכם אינני מכירה אישית. לפעמים ההכרות שלי איתכם היא דרך הלייקים שלכם והסקרנות שלי שמביאה אותי ללחוץ על הכינוי.. כדי לקבל פיסה של מידע מי אתם. לא תמיד אני מוצאת פיסה כזאת ואני מניחה לזה. כי הזמן יגלה את מה שצריך להתגלות ומה שלא ישאר עלום.
 
בוקר שבת, חג פסח. אני אוהבת אתכם. זה כל מה שאני מרגישה עכשיו. אני אוהבת אתכם מבלי לדעת מי אתם. אני מוזרה. אני יודעת. 🙂
Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

אתם

מחשבתי נסתה זמן מה להתעלם מהעובדה שאני כבר ערה כאשר משב רוח הניף את וילון חדרי. ואז באחת הרגשתי צורך להתחיל לכתוב.
 
רוחות של שינוי נושבות מחלוני. מעיפות במשבים מתנחשלים אבק שמתפתה להתדפק על תריסי. רוחות ללא רחמים שנשארות מחוץ לנעימות חדרי.
 
מהרהרת בקורות אותי היום, על האופן שלפעמים החיים מאתגרים את הידע והתובנות שלי שנאספים למי שהינני. מדי פעם בוחנים האם מה שאני רק מבין או גם חי את הבנותי.
 
יודעת שלעיתים קרובות אנשים מביטים בי כאילו אני איזה עוף מוזר, לפעמים מרימים גבה בספקנות, הרבה פעמים לא מבינים מהיכן אני אומרת את הדברים שאני אומרת. אולי אני מחרטטת?
 
חושבת על אותם הרגעים שגורמים לי לחייך לעצמי בשיחה כאשר שאלות צפויות עולות, שאלות שלא אחת נשאלתי. מחייכת גם לנוכח השאלות המפתיעות. את אלו אני אוהבת הכי. אלו שגורמות לי לרגע להעצר בעצמי ולחשוב באמת מה התשובה שלי עכשיו. תמיד מוצאת עצמי אומרת מה תחושתי או מחשבתי עכשיו כי לא בהכרח תמיד אשיב באופן זהה. אין לי תשובות אוטומטיות. הכל אצלי נבחן שוב ושוב מול עצמי בכל רגע נתון.
 
אוהבת את השאלות המפתיעות כי לפעמים אני פתאום מוצאת תשובה בתוכי שלא הייתי מודעת לקיומה. כל פעם כזאת הינה חגיגה בתוכי. התגלות שחוגגת את מוחי היצירתי ואת הקיום המשתנה מרגע לרגע.
 
אוהבת את האתגרים המחשבתיים שאתם המופלאים, אלה שנעימים לי ואלו שגם פחות, אלה שאני מכירה ואלו שזרים גמורים לי, מביאים לחיי באופנים שונים דרך המדיה המוזרה הזאת שנוגסת לעיתים חלק מזמני.
 
אולי ישמע הדבר מוזר בעיניכם, אך מילותיכם, כאשר אתם בוחרים לומר אותן מולי, נשזרות בי והופכות אותי בכל פעם למשהו אחר במעט. מילותיכם תמיד מרגשות אותי, תמיד נוגעות במהותי, תמיד מזיזות אותי מעמדי. כל מילותיכם כולן. אלו שנאמרו בתשומת לב רבה ומחשבה וגם אלו שנאמרו כלאחר יד ובחוסר תשומת לב. מוקירה את כולן.
 
לרגע קט, חלק ממי שאני איים להעלם לפחות למראית עין, זה היה רגע מתעתע בו הבנתי בהבנה צלולה שאני זו אני והכל בסדר. זה לא באמת משנה אם אני כאן או שם, אם יש לי שם כזה או אחר, או יקרים אחרים שכרוכים בי ברגע כזה או אחר. הכל בסדר.
 
אני שמחה שאנחנו ביחד חולקים את אותו המרחב כרגע, לפעמים אותן תובנות, לפעמים אותו עניין או סקרנות, אוהבת את מה שאתם מביאים לחיי כי יש בו ערך. גם כשאתם שחושבים שאולי אינני מעריכה כי דעותיכם שונות. אתכם במיוחד אני מאמצת לליבי. אינני נמצאת רק במקומות שנח לי להיות בהם. שמחה בכל המקומות כולם. מעריכה ומוקירה את הערכים שהינכם מביאים לחיי מבלי שאתם עצמכם לעיתים תייחסו חשיבות למילותיכם כי הינכם פשוט מי שאתם. אני מרגישה את כולכם ומתענגת באמת. שמחה כשאתם מאתגרים את מחשבתי ורגשותי כי אתם גורמים לי להשתנות כל פעם באופן קצת אחר, בנימות שאיש אינו מרגיש, אך אני מרגישה.
 
מלאת הודיה הבוקר כי עשירה אני בכם.
 
בוקר טוב. 🙂
Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

מראות

ערה מזה זמן מה, שקועה במחשבות על עומקם של קשרים אנושיים וכמה לימוד יש בחיבורים האלו שיש להם ערך שאינו נקוב.
 
לפעמים, אנשים לא מבינים אחד את השני נכונה, מטבע היותנו שונים אחד מהשני, באים מעולמות אחרים לעיתים, תרבויות אחרות, חינוך אחר, אוסף חוויות אחר, הבנות אחרות. הנטיה האנושית היא להתרחק ממה שאיננו מובן, או לתת לזה פרשנות כזו או אחרת שמתיישבת עם אוסף האמונות שיש לאדם עצמו על העולם ואיך הוא מתנהל.
 
כל כך הרבה אי הבנות וכאבי לב נוצרים בשל ההנחות האלו שלנו שאנחנו מבינים או קוראים את המצב לאשורו, ולרגע איננו נעצרים כדי לבחון את הדברים לעומק. ברגע שכאב נוצר, הנטיה הטבעית היא להתגונן. ככה אנחנו בנויים. אני מתבוננת בעצמי, בכל המקומות האלו שהרגשתי את הפגיעה, ואני מבינה שאין לי מה להשליך את מה "שנעשה לי" על האדם האחר, או לתת לו את האחריות לפגיעתי שלי. כשאני נפגעת, אני מתבוננת בעצמי ושואלת עצמי מדוע נפגעתי. מה היה שם בדיוק שפרט לי על משהו רגיש אצלי. אם לא הייתה לי רגישות בעניין הרי לא הייתי נפגעת או כואבת.
 
הרבה פעמים כשנוצר מצב בו אנשים נפגעים אחד ממילותיו של השני, אחד ממעשיו של השני, הבחירה היא לחסום את הגורם ש"לכאורה" גרם לכאב. אך אדם אחד ילך ואדם אחר יבוא, ואם משהו כואב שם בתוכנו, גם הוא יפרוט על המקום הזה. כי זה לא באמת מה שהאדם עושה לנו. הוא רק משמש לנו כמראה. זה מה שאנחנו אחד לשני. מראות. לפעמים לא נעים לנו להסתכל לתוך עצמנו. אז אנחנו בורחים מזה. גם אני עשיתי את זה.
 
כבר די הרבה שנים אני מבינה את הכח העצום שבלימוד הקיים במערכות יחסים בין אנשים ואין זה משנה מי האנשים. אם זה מעגל קרוב יותר או רחוק יותר מהליבה של מי שאנחנו. ככל שהקרבה גדולה יותר, הלימוד חשוב יותר למי שאנחנו. כך אני חוויתי את זה בחיי עד היום.
המקומות שהכי היה לי קשה בהם, היו המקומות שהתקיימה בהם הכי הרבה למידה.
 
מוצאת את עצמי לאחרונה עושה הפוך על הפוך בכל מה שקשור למערכות יחסים עם אנשים שאני אוהבת באמת ובתמים. אם משהו כואב לי לרגע, כשזה קצת נרגע, אני חוזרת ומתבוננת בזה עד שאני מבינה את זה לגמרי. היכן הכאב פוגש בי. את מי שאני. זה נוגע לי ולא לאדם האחר. רק לי. כי כל מה שקורה קורה לדעתי מסיבה. אין חוסר דיוקים בבריאה המופלאה שלנו. ודווקא במקומות שכואב לי מאוד אני מבינה את עומק החשיבות שאשאר בזה ולא אברח. שאתמודד ואפתח את ליבי עוד יותר. ההפוך על הפוך שלי אומר.. כשכואב לך.. פתח את ליבך עוד יותר.. כי זה מסוג הכאבים הטובים. כמו כאב שרירים אחרי חדר כושר, או כאבים אחרים שאני יכולה לראות בהם כאבים טובים.
 
אני שמחה שלמרות שלפעמים כואב לי אינני חוסמת את תחושת הכאב כי אני מבינה את הלימוד והחשיבות בתחושה הזאת. כי רק באמצעות היותי אנושית ומרגישה, אני יכולה לפצח חלקים בי ולהגיע לשמחה אמיתית, צחוק, השלמה ושלווה פנימית. אם לא הייתי מרגישה את כל קשת הרגשות כולל כאב, לא הייתי יכולה להגיע לכל הדברים הטובים בתובנות שלי את עצמי ולא הייתי מגיעה להסתכלותי החיובית על החיים עצמם.
 
לפני כמה שנים חליתי.. וכשזה קרה אימצתי לעצמי אמירה מחוייכת משהו "כואב משמע שאני קיים". זה נכון לכאבים פיזיים וגם לכאבים רגשיים. גם הגוף הפיזי שלנו וגם הלב שלנו מדבר אלינו. לרוב אינננו מקשיבים באמת למה שנאמר שם מלבד להתכווץ כי כואב. למדתי לנשום בכאב שלי. לא משנה איזה כאב. לנשום. כי לנשום עוזר להכיל כל כאב שהוא. פיזי או רגשי. הוא פותח את מה שמכווץ, הוא מאפשר זרימה וריפוי.
פשוט לנשום.
 
חושבת עליכם חברים, זרים גמורים, מכרים. לעולם אין בי כעס אמיתי כלפיכם גם כשלחצתם על כפתורי עד כאב. אני רק יכולה לומר תודה. כי שרתתם בעשייתכם, גם אם לא הונעתם משום דבר מלבד רצונכם להטיב עם עצמכם, את הלמידה שלי את עצמי. ועל כן אני תמיד מודה לכם ומרגישה את ליבי מתרחב עוד ועוד כלפיכם.
 
זה מה שאנחנו אחד כלפי השני. מראות. אם לא היינו צריכים מראות היינו מן הסתם כל אחד בעולמו עם עצמו בלבד. אנחנו משרתים אחד את הלמידה של השני וזה ראוי להערכה ותודה.
 
שיהיה בוקר טוב. 🙂
Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

להיות אהבה

כבר מזמן אני בין שינה לערות, מחפשת את הפינות הקרירות של הפוך שלי, את הרכות בכרית שלי ואת הזוית הזאת שאולי תאפשר לי לישון עוד קצת. אך זהו. נגמר.
 
היתה לי מחשבה מצחיקה שגרמה לי להקרע מזרועות השינה ולהתיישב לכתוב. המחשבה היתה, שהרבה אנשים לא יודעים שאפשר כשעושים copy ו paste במחשב, כלומר, מעתיקים ומדביקים, להדביק שוב ושוב ושוב. צחקתי כי זה קשקוש ולמי באמת אכפת, אך המחשבה על זה שאנשים יכולים סתם להציע איזה טיפ קטנטן, פיסת ידע מעצמם ולחלוק עם אנשים, מחשבה מצחיקה, כוון שחשבתי ברצינות על ה"העתק הדבק" הזה היה ברור לי שדי הרבה אנשים דווקא כן מכירים את זה. כנראה זו היתה אמתלה שהמציא המח שלי כדי להעיר אותי ולדחוף אותי לכתיבה.
 
המח שלנו, זה כזה דבר הפכפך, ראיתי אתו בפעולה, לא אחת כאשר עשיתי תהליכים לניקוי מערכות אמונה. יש בו מערכת התגוננותית כזאת שתעדיף לדחות רעיונות חדשים, במיוחד אם הם מאיימים על הרעיונות הישנים, ולעיתים אף גורם לנו להיות סתומים ולא להבין דברים שחשוב שנבין על עצמנו, כוון שיש בזה מן האיום על השלווה והסדר ההרמוני שכבר קיים בתוכנו.
 
לפני כמה שנים כשלמדתי NLP ראיתי כיצד אנשים מתנהגים כאשר עושים איתם תהליכים לגילוי האמונות המגבילות העמוקות שלהם לגבי עצמם. גילוי אמונה שכזאת לרוב תגרום לשינוי התנהגותו של אדם ועשויה אף לחולל בו שינויים מרחיקי לכת. לעיתים יש לנו אמונה מטופשת לגבי עצמנו ואיננו אפילו מכירים בה, זו אמונה שכזאת שאפילו לא נודה שקיימת בנו אך מכתיבה לעיתים את התנהגותנו. זוכרת בעת שנכחתי בתהליך הזה שעברו חברי ללימודים, וכמה מצחיק היה הדבר לראות את ההתנגדות של המח להבין את האמונה הבסיסית הזאת, הגם כשלכל הנוכחים היה ברור לאיזה כוון זה הולך.
 
המח שלנו מסרב לעיתים להודות באמונות שבברור הן אמונות מטופשות לגבי עצמנו. לכולם יש כאלה.
.
האמונה המגבילה העמוקה שלי היתה "אם לא אעשה הכל עבור אנשים, לא יאהבו אותי". מחייכת היום לנוכח המחשבה הזאת. ומדוע שלא יאהבו אותי אם אעשה פחות? הרי יש בי כל כך הרבה מה כן לאהוב. אך אי אפשר היה להתווכח עם קיום האמונה הזאת בבסיס מחשבתי הנחבא ממני. אלוהים יודע מתי נוצרה האמונה הזאת ונאספה למקבץ אמונותי לגבי עצמי ודרכי התנהלותו של העולם. אין לי מושג, אך קיום האמונה הזאת הכתיב את התנהגותי באופן שלא הייתי מודעת אליו. חשיפת האמונה הזאת גרמה לי להיות מודעת לעצמי. וגם שלעיתים אבחר לנהוג באותו האופן, זוכרת את קיום האמונה וזוכרת היטב שיש גם אפשרויות אחרות שתמיד שאפשר לנהוג עלפיהן. אין ברירת מחדל יותר. אין אפשרות אחת. יש מגוון של אפשרויות תמיד.
 
הרבה פעמים אני כותבת בפוסטים שלי על אהבה, מה זו אהבה עבורי וההבחנה בין לאהוב ולהיות נאהב לבין להיות אהבה. החידוד הזה בין המושגים נובע מתוך ההבנה שלי שלא חייבים לעשות הכל עבור אנשים בכדי להיות אהבה. לאהבה הזאת שמתבוננת בעיניים צלולות בכל מיני דברים יש יכולת גם להרחיק, לומר מילים קשות וללמד במקומות שנדרש לימוד. היא שומר הסף שמחזיק חרב של אור. חרב אמת. חרב האמת שלי.
 
בטבע שלי אני אוהבת לתת, לחלוק, להיות רכה ואוהבת, לאפשר, הרבה דברים שעושים טוב לאנשים אחרים. זה כבר לא נובע מהמקום הזה של "אם לא אעשה הכל לא יאהבו אותי". לפעמים אני בוחרת במודע באפשרות שלא יאהבו אותי. חשוב לי יותר להיות נאמנה למי שאני.
 
יש אנשים שמפרשים נתינה ואהבה כמו זו שלי כחולשה, נזקקות ודברים אחרים שמחשבתי היצירתית אפילו לא יכולה להתחיל לדמיין, אך יכולה להבטיח לכל מי שהטיל ספק במהות של מה שמניע אותי, שיש רגעים שאני מניפה את חרב האמת הפנימית שלי, ואז אינני מלאך יותר, אלא התגלמות אש הגהנום.
 
מניחה שקצת קשה לאנשים להבין מי אני או מה אני מתוך כתיבתי. אך אני כל כך הרבה דברים, וגם זו שמודעת לעצמה כל כך שיודעת לבטא את היותה אהבה בדרכים שונות ומגוונות ובלבד שהמסר יעבור. להיות אהבה זה לא תמיד להיות נחמד, מקבל, מרצה. כן. שנים הייתי מרצה אנשים אחרים מבלי דעת.
 
יום אחד חבר לשעבר לעבודה שיקף לי את זה בפשטות במשפט "תמיד היית נעימה כל כך, יש לך אישיות מרצה. תמיד חשוב היה לך שלכולם יהיה טוב". אומרת "מרצה" ומחייכת. כן. פעם הייתי כזאת. גם היום חשוב לי שלאנשים יהיה טוב. האם היום "ארצה" ובלבד שבסתר ליבי ארגיש אהובה? לא. חד משמעית לא.
 
לפעמים אני בנתינה כוון שזה קשור לשפע שאני מרגישה בליבי. אין בי יותר מדי אגו. להגיד שאין בי בכלל, יהיה זה שקר. יש בי, זה מה שמניע אותי קדימה בעשייה שלי, אך לפעמים אבחר בחירות שאחרים לא יבחרו רק בשל השפע שיש בי, בשל היצירתיות המופלאה שזורמת דרכי, ורצוני שאחרים ירגישו שמחה ואהבה כפי שאני מרגישה. אך אני הכי מודעת בעולם מדוע אני עושה את הדברים בדרך שאני עושה ויכולה להבטיח לכל מי שאי פעם הטיל ספק לגבי מהותי, אינני פרייר משום סוג.
אפשר להניח לגביי הנחות שגויות ולנהוג על פי זה, אך ההשלכות של זה תהיינה כמו נסיעה במהירות רבה לתוך קיר.
 
אנשים אהובים ויקרים, להיות אהבה זה כח ועוצמה. לא נרפסות וחולשה משום סוג. בבקשה לא להתבלבל.
 
מחייכת אליכם, אלו שקצת מכירים אותי, קצת מתוך מילותי, ולאלו שלא מכירים בכלל… לאלו שלא רצו ממני דבר מעולם, ולאלו שחשבו שאפשר לסובב אותי בדרך כזאת או אחרת כדי להביא אותי למקומות שרצו שאהיה בהם.
 
חבר'ה, יש בי צלילות שרואה הכל, גם אם לעיתים לוקח לי רגע או שניים לראות. הלב שלי טהור ומבין את הכל ועם זאת, לא יזרום עם שטויות לא מכבדות כאלה או אחרות. אולי אני נאיבית, אך זו בחירה מודעת לשמר את התום ולא לראות את המגעיל בעולמנו ישר. תמיד אתן לאנשים קרדיט לפני כל דבר אחר, עד שמשהו יחשוף בפני התנהגות כזאת או אחרת שלא מתיישבת עם האמת הפנימית שלי ואז… אז.. אשאיר את זה לדמיונכם.
 
כן, האהבה שהינני נותנת אמון דווקא בטוב שבעולם ולא במה שפחות טוב. היא סומכת, מכילה ומקבלת, עד לנקודה מסויימת שבה היא פוגשת דברים אחרים שפחות זורמים בהרמוניה עם מי שאני. אני רואה הרבה גם אם לפעמים אני עוצמת עיניים ועושה כאילו אינני רואה כי זה משרת באיזה אופן את האהבה שהינני. בבקשה לא להתבלבל במי שאני.. כי אעמיד אתכם על טעותכם. אותי אי אפשר לסובב לאורך זמן מבלי שאראה את זה. אז בבקשה אל תנצלו את הקרדיט שאני נותנת. בבקשה לא. אני מעדיפה להיות נחמדה… אך לא אהיה נחמדה בכל מחיר. אני יודעת שאני אהובה גם אם אעשה את מה שאני מאמינה בו בכל ליבי וזה פחות נחמד לאנשים שמסביבי.
 
אני אוהבת אתכם אנושיים, אתם יפים בעיניי, מאתגרים, מרתקים, גם אם אני לא יודעת איזה חרא אתם נושאים בתוך תוככם… לכולנו יש. וזה חלק מהיופי בעיני. תמיד אני רואה את הפוטנציאל המדהים המגולם בכולנו, אם רק "ננקה את האורוות מכל החרא ונאוורר אותן". 🙂
 
הכל טוב, אני שמחה בכולכם. גם באלו שהמעיטו בערך מי שאני. אנחנו כאן כדי לפצח את מופלאותנו ואי אפשר לעשות את זה לבד.
מזמינה אתכם להמשיך ללחוץ לי על הכפתורים למי שיש אפשרות. אני רק מודה באהבה לכל אחד ואחת שיש להם יכולת לעשות כן. זה משרת את הלמידה שלי את עצמי.
 
אוהבת אתכם.
בוקר טוב. 🙂
 
 
Posted in Uncategorized

תקשורת

זה מן בוקר שכזה.. זה כבר בוקר?
לפי השעה כן. שיחה מרתקת לקחה אותי למחוזות מעניינים בתוך עצמי ולתוך ההבנה כמה התקשורת האנושית מאתגרת בין גברים לנשים.
 
כל כך הרבה כוונות טובות מושקעות בזה, ועדיין לפעמים התוצאה היא קקה במקרה הטוב. 🙂
 
ראיתי לפני כמה זמן הרצאה. גברים רואים משהו שצריך לעשות ומיישמים אותו, נשים תתחלנה עם "למה התכוונת? מה הפרשנות של זה? ". גברים, יותר פשוטים. למה צריך לסבך כל דבר במחשבות מיותרות? 🙂
 
דומה הדבר לתוכנות שכתובות לסוגי מחשבים שונים. יש את השפה של אפל ויש את השפה האחרת. האם אפשר להעביר אפליקציה מאחד לשני? לא. שתי שפות שונות. כך גברים ונשים.
 
כמה אנשים באמת טורחים להבין את ההבדל בשפות? לפעמים זה מה שיכול לעשות את התקשורת לגמרי אחרת.. אילו רק הדבר הזה היה מובן לכולם. ההבדל הזה.
 
יודעת שיש גברים שמתענגים על השונות הנשית וחוגגים אותה, ואחרים מאותגרים ממנה.. נשים אותו הדבר.
 
האם אפשר לבנות גשרים של הבנה מבלי ללמוד את זה? האם אפשר להתנהל עם בני המין השני בהרמוניה מבלי להבין שיש הבדלים ומה הם?
 
כנראה שלא. כך מרגיש לי.
 
תקשורת היא דבר שצריך לעשות בו אדפטציה כדי שתהיה מובנת באופן מוחלט לבני המין השני וזה תהליך מרתק של למידה. כמובן שצריך שניים לטנגו והרבה רצון טוב וקשב כמו יכולת להביע את עצמך בבהירות.
 
חושבת על גברים ונשים.. איזה מן פלא זה… איזה גילוי של יצירתיות לשים אותנו בכפיפה אחת ולדעת שזה גם יעבוד. עם קצת השתדלות.. או קצת יותר מקצת.. 🙂 האם אין זה אתגר? לחלקנו בוודאי שכן. אך איזו למידה נפלאה זו.
 
חושבת על הקטע הזה של הציפיה של אנשים שאחרים ינהגו כמותם.. שיבינו אותם.. אילו זה היה כך העולם שלנו היה פשוט יותר לכולנו. אך לא. כולנו מתמודדים באותו האופן עם השוני הזה בתקשורת, בהבנה, בנסיון חיים.. בכל כך הרבה דברים. ועם זאת, יש בנו גם כל כך הרבה מהמשותף. לפחות באנושיות שלנו.. ברגישות.. בכל מיני דברים.
 
מרגישה כמה מרתק לי המקום הזה בו אני נמצאת בחיי… כל כך הרבה למידה מרתקת מתקיימת וזאת תודות לאנשים המופלאים שחצו את מסלול חיי בשלב זה או אחר. אני מודה לכולכם. לא הייתי יכולה ללמוד את מה שלמדתי עד עכשיו בלעדיכם.
 
מחייכת בליבי. מרגישה כמה עשירה אני בחיי…
גם תודות לכם.
 
בוקר טוב, בוקר שישי 🙂 סופש נעים ומרגש לכולנו. 🙂
 
Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

ההלך

שמים כחולים מעלי ניבטים
הבל רך נשימה כעלה
עננים נשקפים בעיניים כהות
אהבה רחומה שבלב

השקט ירד עוטף כנוצה
מבדיל בין הבכי לצחוק
רגשות מתרגשים לרגע נחים
ושלווה נהפכת לחוק

בין אם נע העולם או לרגע קופא כתמונה מרצדת קלות
נשמתי תהלך כנודד בדרכים
רק דבקה ואוחזת באות

קפל זמן מתפרס ופני הלך קמוטים
מחייך את שברי הזמנים
לא נורא הוא אומר יש עוד זמן למסע
עם הזמן ילמדו אוהבים

עור רגליו כבר נשחק בעודו מהלך מביט בפליאה הוא בהוד
יש תקווה בליבו כי למוד הוא זמנים
בליבו מהדהד לו הסוד

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

לחשוב את ההווה

הלילה היה לילה עם פחות שעות שינה. בדיוק כשנרדמתי העירו אותי. זה תסכל אותי הקטע הזה. כי גופי צריך את השינה ואיננו מקבל מספיק ממנה. אומרת מישהי שישנה אולי שלוש שעות בלילה ולפעמים פחות.

שנתי תמיד קלה אולי בשל היותי אמא ואולי כי מחשבתי תמיד ערה גם כשאני ישנה. זה מן קטע כזה.

מחשבתי נודדת לתרגולי התודעה בזמן השינה. לרגעים בהם הגוף ישן והתודעה שומרת את עצמה ערנית. יש כל כך הרבה עומקים ביכולת הזאת שיש בנו, כל כך הרבה גילויי יצירתיות, ועם זאת זה מקום חמקמק. צריך ללמוד לעשות את המעבר הזה מגוף ער תודעה לגוף ישן תודעה ערה מבלי לאבד את המודעות. כל כך הרבה פעמים נרדמתי ממש במהלך התרגול והתעוררתי רק במשפט: ועכשיו פקחו עיניים.. 

שנים ליוו אותי זכרונות של כל מיני חוויות שלא ידעתי לקשר לתהליך ההרדמות של הגוף בעוד התודעה ערה. חוויות חוץ גופיות, כל מיני רעשים או תחושות גופניות עוצמתיות שלא ידעתי לפרש.. עד שנתקלתי בהסברים.

לא תרגלתי בימים האחרונים, דעתי היתה מוסחת בדברים אחרים. אולי זה הזמן הנכון לחזור לזה. עכשיו שהגוף שלי צריך מנוחה מוחלטת.

יש אנשים שחושבים שהמחשבה מעייפת אותנו אך לדעתי המחשבה הוא תהליך טבעי שנובע מתוך מי שאנחנו. זה מעייף כאשר "טוחנים מים" וחושבים שוב ושוב על דברים שאין טעם להשקיע בהם מחשבה. לדעתי ברגע שמשהו נלמד והובן, ניתן לשחרר את ארועי העבר מהמודעות. רק ללימוד יש חשיבות באמת, וכאשר אנחנו נאחזים בארועים שכבר סיימו את התרחשותם, אנחנו נהפכים לקורבנות של ארועים אלו. לפעמים זה משהו שאנחנו אוהבים אם כי לא בהכרח במודע לתת את הכח לעבר, אך אם יש בזה תכלית או תועלת? לא חושבת.

אני עייפה מדי בכדי לכתוב לכם. למרות שיש לי מה להגיד בנושא.
בזמן אחר. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

עוגיות שוקולד למכורים בלבד

200 גרם שוקולד מריר
120 גרם חמאה מלוחה
2 ביצים קרות מהמקרר
3/4 כוס סוכר (150 גרם)
1 כפית תמצית וניל
1/3 כוס קמח (50 גרם)
1/4 כוס קקאו (40 גרם)
1 כף שטוחה אבקת אפייה
300 גרם שוקולד חלב עם תוספות, קצוץ גס (למשל שוקולד קרם נוגט, שוקולד פצפוצים ושוקולד לבן עם עוגיות – 100 גרם מכל סוג)

 

Posted in אוכל, הכתיבה שלי

חלום אפל

קול צעדים מהדהד באוושת רוח
שובל של שמלה שרוט בענפים

מבט מסומא מגשש בחושך
נחבל בפראות הדופק מרעים

וברגע של שקט עת עמדה מהוסה
קולות צעדים היא לבטח שמעה

אז קול כה מוכר באזניה לחש
שקטי נא הנה חלומך החדש

זרועותיה הרימה אלמת מדמע
עת כרך חבליו בשתיקה בטוחה

מספיק לך ילדה הוא לחש באזנה
ביקשת. עבורך הינני פיה.

Posted in הכתיבה שלי, שירים

הייתי

שזורה אני במילים מעבר לזמן
טיפות צלולות של ברכה שרגע כאן ורגע אינן

צעדים שבחול נמחים ברוחות
קול שקט ומהדהד ההופך ללחישות

אם הייתי או לא
הפכפך הוא הזמן
כמו תכול השמים ושבר ענן

זכרון מעומעם שהתיר רשמים
ניצוצות של קיום מרצדים עדנים

הזיה מתוקה כמצמוץ נשמה
ואני בדרכי..
עוד מעט הייתי.

Posted in הכתיבה שלי, שירים