Monthly Archives: אפריל 2018

האם יש דרמה באהבה?

לאחרונה אני מוצאת את עצמי יותר שותקת ממדברת את דעתי… מוצאת את עצמי מקשיבה למילותיהם של אחרים… מנסה לצייר לעצמי כיצד הם מסתכלים על העולם.

חייבת להגיד שהרבה דברים שאני רואה לאחרונה אני לא אוהבת. יש דברים שלא מתיישבים עם תפיסת עולמי והדרך שבה אני רואה את העולם.

חברה לפייס כתבה הבוקר "כל סיפור אהבה , הוא טרגדיה, אם מחכים מספיק זמן …"

ואני שואלת עצמי מדוע זה צריך להיות כך? מי אמר?

מי אמר שבכל דבר צריכה להיות דרמה בחיים האלה? ובכלל באהבה. מה לאהבה ודרמה?

אני מאמינה גדולה באהבה. אהבה היא מהות. היא מעבר למה שאנשים מגדירים "אהבה"… ההשתוללות ההורמונלית המבולבלת והמריירת שלא יודעת להבחין בין דבר אחד למשניהו. סליחה. לדעתי זו לא אהבה. כשדעתם של אנשים נטרפת מבלבול זו איננה אהבה. כשאנשים כואבים את אנוכיותם כשהם לא מקבלים את מבוקשם זו לא אהבה.

מערכות יחסים מטבען הן דבר דינמי. אנשים נכנסים ויוצאים מחיינו ואין זה משנה מה מהות מערכת היחסים. מגיל הגן ואולי לפני אנחנו מתנסים במערכות יחסים. חברים באים והולכים.. לחלקם אנחנו מפתחים רגש כזה או אחר… זה קורה לנו לאורך כל חיינו. אנשים נכנסים לחיינו לזמן קצר או ארוך… משרתים את ההנאה והלמידה שלנו בדרך כזו או אחרת וממשיכים הלאה. יש כאלה שנשארים להרבה זמן… יש כאלה שאינם לידינו ויש לנו חיבור עמם וכשנפגש יהיה זה כאילו מעולם לא נפרדנו.

יש כאלה שאנחנו אוהבים לפי הגדרות שונות של אהבה שאנחנו מאמצים לעצמנו עם הזמן.. דרגות שונות של אהבה… כאלה שאנחנו מרשים לעצמנו להחשף בפניהם וכאלה שגורמים לנו לטלטלות כאלה או אחרות. המון דברים קורים כשאנחנו מרשים לעצמנו להתחבר לאנשים. דרמה לא חייבת להיות אחת מהן.

זה נכון… דבר איננו חובה במערכות יחסים. אין חובה להחשף וליצור אינטימיות… אין חובה להרשות לאדם האחר להתקרב.. כמובן יהיו אנשים שמנת חלקם במערכות יחסים היתה כאב רגשי ומתוך נסיונם ירימו חומות הגנה מראש ולא יאפשרו לאנשים להתקרב. יש כל מיני סוגים של חוויות שאנשים אוספים תוך כדי הליכתם בדרכם שלהם. כל אחד מסיק מתוך חוויותיו את המסקנות שלו על הדרך שבו העולם מתנהל.

חלקנו מאמצים לעצמנו אמונה כזאת או אחרת כאקסיומה ובכך חותמים את האפשרויות האחרות מלהתרחש. תמיד, מה שנאמין בו יתרחש בחיינו. תת המודע שלנו תמיד ימצא את הדרך ליצור בחיינו את שאנחנו מאמינים בו באמת.

חוזרת למשפט שהניע אותי לכתיבה הבוקר. מדוע כל סיפור אהבה חייב להפך לטרגדיה עם חלוף הזמן? הרי אנחנו אמורים להבין כבר את הדינמיקה של מערכות יחסים. לא כן? או שאנחנו התנסנו בזה כל חיינו ולא ממש הקדשנו לזה מחשבה.. מה באמת קרה שם עם האדם האחר.. מה באמת היו הדברים הטובים שלקחנו מהחוויה? תמיד יש דברים טובים. מדוע אנחנו זוכרים רק את אלו שפחות?

לפעמים נדמה לנו שאנשים מרעים לנו.. האם זה באמת כך או שאולי אנשים נוהגים פשוט מתוך מחשבה על עצמם ולא על אחרים ולא מתוך כוונה להרע חלילה? ככל שאני מתבוננת באנשים שחיבלו בלי משים במהלכם התקין של חיי אינני יכולה למצוא בליבי שום כעס על שנהגו כפי שנהגו מתוך מחשבה על עצמם בלבד מבלי לחשוב על השלכות מעשיהם. הם היו מורי הגדולים ביותר ויש להם מקום של כבוד בליבי ככאלה.

ככה זה.. כולנו ביחד. חיים בכפיפה אחת. מחוברים.. שזורים זה בזה.. ועדיין איננו מבינים שהמפתח להרמוניה זה לא מחשבה על עצמנו בלבד.. על המכאובים של עצמנו.. על האגו.. הגאווה.. הפגיעות של עצמנו.

חבר יקר שאל אותי לפני כמה זמן על השלכות של אתגר שאני מתמודדת איתו. צחקתי ואמרתי… בסוף אמות. בחיי.. זה יקרה לכולנו.. וגם בסיפורי האהבה המדהימים ביותר שנמשכים חיים שלמים זה בסוף מסתיים כי באופן טבעי ביותר מגיע המוות ואין בזה שום דרמה. אז מה.. לא נאהב?

האם המחשבה שבסוף זה עשוי להסתיים תניע אותנו להמנע מלהשקיע את כל כולנו באדם אחר? האם נחסוך מעצמנו רגעים של אושר רק מהפחד? האם נוותר על סיכוי למערכת יחסים מופלאה רק בשל החוויות שהיו מנת חלקנו עד היום? או בשל אחיזתנו באמונה מסויימת שאיננו מוכנים לבחון את נכונותה?

מתבוננת על חיי שלי ועל האנשים המופלאים שנמצאים בהם.. אנשים נדירים שמעשירים את חיי ואני אוהבת בכל ליבי. מוצאת בליבי רק אהדה כשיקרי בוחרים בדרכם שלהם, אין משנה אם אלו בני משפחתי הקרובים או מי מחברי, גם אם אין לי שותפות בדרך הזאת. זה טבען של דרכים אנושיות. אנחנו בוחרים ותמיד זה משפיע כך או אחרת על אחרים. ואני מוצאת שחשוב לי להזכיר לעצמי לפעמים כשאני שוכחת שזה בסדר שכך קורים הדברים.

בסופו של דבר כל אדם חיי את חייו שלו. הוא ורק הוא אחראי לאושרו.. וגם שאנחנו יכולים לתרום לאשרם של אחרים.. לרווחתם.. לשמחתם.. לסיפוקם… זה נכון לעשות רק אם ביכולתנו לעשות כן מבלי לוותר על דברים חיוניים שאנחנו זקוקים להם בחיינו ועל אושרנו שלנו. זה נכון רק אם אנחנו יכולים לקבל באהבה את זכותם של אנשים אחרים לדרך משלהם .. רק אם אנחנו יכולים להשתחרר מהדרמה ככל יכולתנו כי באמת באמת היא מיותרת.

אנחנו מקבץ של אנשים שכל אחד ואחד הוא עולם ומלואו. יקום שלם. וכולנו מחוברים בכל כך הרבה דרכים שלפעמים איננו מבינים או משקיעים בהן מחשבה.

אהבה היא מצרך הכרחי לכולנו.. פתחו את ליבכם כי דברים מופלאים יכולים לקרות.

בוקר טוב.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

מה.. לא תנסו?

יורד גשם… מי היה מאמין.. יום שני שיורד גשם בבוקר.

אני אמורה להתבעס כי זה אולי ישבש לי משהו הבוקר..

אך אני מוצאת בעצמי שמחה כשחושבת על הצמחים שלי שבחוץ. הם מתים על גשם.

זה מפתיע לראות את תגובותיהם למי ברז לעומת מי גשם.

אחרי גשם גם אם הוא קצר הצמחים פשוט נראים שמחים יותר.. זקופים יותר.. חיוניים יותר.

פעם חברה אמרה לי שהיא שוטפת את שערה במי גשמים בסוף החפיפה.. הרמתי גבה וניסיתי. הרי אינני יכולה שתעבור לידי כזו פיסת מידע ולא אנסה..

הופתעתי ממה שזה עושה. פתאום הבנתי ביתר שאת את צמחי. השיער נראה חיוני יותר ורענן.

זה הביא אותי לחשוב על כל הנסיונות שעשיתי על עצמי. זה משעשע למדי. חתיכת שפן נסיונות.

אוהבת לנסות ולגלות דברים חדשים.  

העולם שלנו מפתיע… יש בו כל כך הרבה קסם, שפע וטוב בכל מקום.. רק פתחו את העיניים, את האזניים ואת מחשבתיכם לאפשרויות חדשות שיכולות לשפר את מצבכם. אין זה משנה אם זה משפר את מראיכם, את בריאותכם או מחשבתיכם והסתכלותכם על העולם.

מלא ידע יש כאן מסביבנו.. מה… לא תנסו???

אני אוהבת לבחון דברים חדשים.. רעיונות.. דברים פרקטיים.. אני אוהבת לנסות על עצמי דברים חדשים שיתכן וישפרו במשהו את חוויתי.. אני פשוט מתענגת על כך.

בוקר טוב אנשים.   גם עליכם אני מתענגת. אתם חלק מהניסוי והחוויה שלי את עצמי. תודה על שהינכם. בדיוק בדיוק כפי שאתם. 

Posted in Uncategorized

אחד

שערה ארך כלבנה
מתחשל ברוחות ביפעה
כוכבים מנצים בעיניה
וחיוך מלטף במשובה

חסרת גיל וברה היא
כילדה צחה ותמימה
נעימה מליבה מזמזמת
צוחקת הדי שמחתה

בקרוב תעלם היא
מהלכת בשקט בדד
נבואה עתיקה היא חולמת
חולמת היא רק איש אחד

והאיש לא ידע את ליבה
והאיש לא ידע עוצמתה
היא בשקט בשקט הולכת
בדרכה של אותה אהבה.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

אמונה

הבוקר הזה היה כזה שהקדשתי לכל מיני מחשבות, אך בעיקר הרשאתי לעצמי להתפנק בפוך עוד קצת. יש בקרים בהם אני מזנקת כי יש בי דחף לכתוב. הבוקר זה לא קרה. ואפילו תהיתי אם אכתוב משהו.
 
מתוך המקום הזה שאין בו רעיונות לכתיבה, אני מתיישבת לכתוב. כי אני אוהבת לגלות מה המח שלי יכול להוציא מעצמו בשלוף מבלי שאתכוונן למשהו.
 
לפעמים יש בי רגע של ספק בעצמי. ודווקא מתוך הספק הזה של האם אוכל לעשות את זה שוב, לכתוב כשמילה מושכת מילה, דווקא מתוך זה אני מתיישבת לכתוב. זה סוג של אתגור עצמי.
 
זוכרת את עצמי מתנגדת בכל מיני מצבים לאפשרות שאולי היצירתיות שלי תכשיל אותי מתישהו ואמצא עצמי מול חוסר רעיונות.
 
באופן מסויים אני מורדת. יש בי צורך לעשות תמיד את הדברים בדרך שלי וכך מצאתי עצמי נלחמת במורי לצילום כאשר ביקשו שאביא רפרנטים לצילומי הסטודיו. רצו שאקח רעיונות מאנשים אחרים. התעקשתי על כך שאינני מתכוונת לעשות כך, כי הרי מבחינתי, לא יעלה על הדעת שיגיע מצולם לסטודיו ולא אדע מה לעשות איתו. תמיד משהו עולה בי ודווקא חוסר ההצמדות לרעיונות מביאה חופש של יצירה עבורי.
 
זוכרת את עצמי גם כשלמדתי טיפול באמצעות שחזור גלגולים. מצאתי את הדמיון שלי מתפרע בכל מיני מצבים לא צפויים כאשר המטופלים שלי נתקעו וזה עבד כמו קסם.
 
אני חושבת שהיכולת הזאת שלי לא קשורה למשהו שנולדתי איתו, אלא משהו שלמדתי לעשות עם עצמי. למדתי לסמוך על עצמי שאדע תמיד למצוא פתרונות כשאני צריכה.
 
לסמוך על עצמך, הוא דבר שמאוד חשוב לכל דבר בחיים. לכל דבר ועניין. לכולנו יש את היכולת להתחבר למעיין היצירתי שהוא חלק מהשפע וחלק ממי שאנחנו. רק צריך לסמוך שהדברים הנכונים יגיעו ברגע הנכון.
 
לפעמים לאחרים זה נדמה כמו לקפוץ קפיצת התאבדות ולקוות שלא תתרסק. הפחד שמא זה לא יעבוד הוא זה שגורם לזה בפועל לא לעבוד. לא היכולות שלנו. אנחנו מסוגלים לכל דבר כל עוד אנחנו מאמינים בעצמנו.
 
עד כמה אנחנו מאמינים בעצמנו? כי זה המפתח לכל כך הרבה דברים בחיים שלנו. האמונות שלנו הן אלו שמאפשרות לנו, או חוסמות אותנו מהדברים שאנחנו רוצים לעצמנו.
 
אני יודעת שאני שבה שוב ושוב בפוסטים שלי לעניין אמונות. זה כוון שאמונות הן רק אמונות. הן לא מצביעות על דרך התנהלות העולם, אלא רק משהו שאימצנו לעצמנו בשלב מסויים בחיינו על דרך התנהלות העולם. וכל דבר שאנחנו מאמינים בו אכן מגשים את עצמו. תמיד.
 
אני מאמינה שאני אדם יצירתי, אני מאמינה שתמיד אמצא פתרון לכל דבר, שאוכל לשלוף דברים משום מקום והם גם יעבדו, כי זו אמונתי לגבי עצמי.
 
הבוקר יש לי הצעה, כשאתם אומרים משהו באופן מוחלט, הקשיבו לעצמכם ופתחו את מחשבתכם לאפשרות שאולי זו רק אמונה ואולי הדברים יכולים להתגשם גם אחרת. כי אמונה זו רק אמונה. זה בראש שלנו. ולעד אמונתנו תגשים את עצמה. זה עדיין לא אומר שכך מתנהל העולם. זה רק אומר שזו אמונתנו. אומרת את זה מתוך נסיון של אדם ששינה את אמונותיו וגילה שהעולם יכול להתנהל בהרבה מאוד דרכים וכל פעם להגשים את מחשבותי אחרת. זה פשוט קסם לגלות את זה.
 
חושבת עליכם, אלו שאני מכירה, ואלו שאני לא… אם הייתי רוצה משהו עבור כולכם, עבור כולנו, שנמצא את עצמנו במקומות טובים יותר, שמחים יותר, שופעים יותר ואוהבים יותר… זה רק בידינו. ביד כל אחד ואחת מאיתנו.
 
אוהבת.
 
Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

עוד על אהבה

יושבת וחושבת על האופן בו אני מתגלגלת בחיי. רגע בדבר אחד, רגע באחר, וכיצד אני מגיעה כל פעם לאותן תובנות שרק הולכות ומעמיקות בתוכי.
 
אינני מכוונת לכך שאחזור לאותן תובנות, נהפוך הוא, אני בוחנת מה נכון לי ואם יש דברים אחרים שנכונים, כי אינני עומדת על עמדי לרגע. עומדת בשלווה שלי, אך בתוכי אני כל הזמן נעה, מסתובבת סביב מחשבותי ומעשי, בוחנת אותם בעיניים רבות.
 
אינני מפחדת לבחון דברים, כי יודעת אני כמה דינמית אני. לפעמים אני משנה את הסתכלותי על הדברים בן רגע. זה חלק מהחוויה שלי את עצמי. המקום הזה שכל הזמן מחפש כמה זויות ראיה על כל דבר. או לפחות אחת אחרת לגמרי מזו שלי. אין בי האחזות בדבר. לא באמת.
 
יש דברים שעם הזמן מקבלים עומק שלא חשבתי שיש בו. אחד מהם זה אהבה. עבורי זה נהפך לחוויה שמעבר לזמן ולמקום. ככה עמוקה אהבתי. זה שזור בי באופן שאם אנסה לשנות את האופן שאני אוהבת, מהותי תשתנה.
 
כמישהי שלמדה Master NLP יכולה להגיד שכל אמונה ניתנת לשינוי ואפילו בקלילות ובלי מאמץ ניכר. צוחקת כשמתבוננת בעצמי. זה עובד טוב עד למקום שבו המהות מתנגדת לשינוי. והמהות שלי סרבה לשנות את מי שאני.
 
לא הפסקתי לבחון את האמיתות שלי, את האמונות, את הרגשות, אך מה שאהבה בשבילי זה חלק ממי שאני. תקחו ממני את האהבה ויהיה זה כאילו לקחתם לי את ליבי הפיזי.
 
לא אחת אנשים הרימו גבה על האופן המוזר שאני עושה דברים. על הבחירות המוזרות שלי, על הדרך הכמעט בלתי אפשרית בה אני הולכת, כך זה נראה בעיניים זרות. אך אני, מרגישה נוח ללכת בדרך הזאת, זו שעושה את הבלתי אפשרי כמעט למען אהבה.
 
חושבת על המפגשים שלי עם אנשים, ועל המשמעות של האהבה הזאת. לא את כולם אני אוהבת באופן זהה… לאהבה שלי יש פנים רבות. לפעמים, היא מתבטאת במילים שמעבירות תובנות, לפעמים אני נוקטת עמדה, לפעמים אני מרחיקה. כל מה שאני עושה מול אנשים נובע מהאהבה שלי. לא תמיד היא נעימה למי שלידי. לפעמים היא מאתגרת.. אך אני יודעת שתמיד יש בי חמלה ורצון טוב מול אנשים, לא משנה איזה פנים תלבש אהבתי.
 
אינני חושבת שאני חכמה יותר מאחרים, או טובה יותר, או בעלת יותר נסיון חיים. הדבר היחיד שאני אולי עושה אחרת זה שאני מקדישה זמן להתבוננות בכל רגע ורגע. מסובבת כל דבר כנגד עיניי כדי למצוא עוד זוויות להתבונן בדבר ועוטפת את מה שאני מוצאת שם בהרבה אהבה.
 
הסיבה שאני מסובבת כל דבר לנגד עיני הבוחנות היא כדי לזכור כל הזמן שיש לכל דבר שקורה הרבה פרשנויות. ברגע שגיליתי יותר מהזוית הרגילה שלי, אני מודעת פתאום לזה שאנחנו רק אנשים, אנחנו רואים את מה שאנחנו רואים כי יש לנו זוג עיניים ואנחנו רואים מבפנים החוצה, דרך מסנני הרגשות, חוויות, אמונות שלנו. לעיתים אנחנו מתבוננים במשהו ומשליכים את חוויתנו על הפרשנות, כי את חוויתנו אנחנו מבינים ומכירים ואולי אפשרויות אחרות להתבונן בזה אינן זמינות לנו במאגר הדברים שאנחנו מכירים.
 
כשמגלים עוד זוית ראיה אחת, רק אחת אפילו, זה מחדד את ההבנה שיש עוד זויות ראיה לעניין ובוודאי יש אנשים אחרים שחושבים אחרת. ההבנה הזאת שיש אנשים אחרים שמבינים אחרת מרחיבה את ליבי.
 
זה היופי באנושות שלנו, השונות הזאת, המגוון הזה של האנשים שלכל אחד ואחת יש את מקומו ותפקידו, כל אחד בא עם עושר של חוויות, רגשות, אמונות, כל אחד יחיד ומיוחד במכלול המאוד אישי שלו. איזה עושר…
 
וכשאני רואה את העושר הזה, אינני יכולה להתכחש לאהבה שאני חשה לאנשים שלפעמים מתווכחים ונלחמים על דעותיהם בלהט, שלפעמים מגיבים בכל מיני תגובות מתגובות שונות לדעתי שלי. כל מה שאני יכולה לעשות זה לאהוב את האנושיות המופלאה הזאת שמאפיינת את כולנו.
 
לפעמים אנשים חושבים שאני כועסת, כי אולי זה משהו שקשור לחוויות העבר שלהם, זו איזו פרשנות שקיימת במאגר הזכרונות של חלק מהאנשים, אך אני יכולה להבטיח לכולכם שלעיתים מאוד מאוד רחוקות משהו באמת מביא אותי לכדי כעס. זה כמעט לא קורה. אם אני מגיבה, אני מציעה את דעתי שלפעמים אחרת לגמרי, ותמיד אני באה עם לב פתוח ורצון טוב.
 
תהיתי מדוע כתבתי על זה, על הכעס שאנשים מייחסים לי והבנתי. 🙂 זה משהו שנתקלתי בו מספר פעמים בתקופה האחרונה. זה לפעמים משהו שלא עובר בתקשורת כתובה, נימת האהבה שאני חשה אליכם. לפעמים הרגש לא עובר טוב במילים הכתובות ואז האדם בצד האחר קורא אותם ומלביש אותן ברגשות שיש לו מתוך חוויותיו ואז אני יכולה לשמוע דברים כמו "למה את כועסת"? ואני בתוכי מלאת פליאה על השאלה ושואלת את עצמי, "אני כועסת?" מהיכן זה בא? כששאלה כזאת מופנית לעברי, גם בזה אני מתבוננת. האם יש בי שמץ של כעס? יכולה להגיד שתמיד יש בי אהבה. האהבה שבי לפעמים חדה כמו חרב, אך זו אהבה ואסור להתבלבל בה.
 
זה מן בוקר שכזה.. יום השואה.. זה יום שמזכיר לי את הקורבן שהקריבו עצמן הרבה נפשות יקרות למען שינוי התודעה האנושית.
 
אוהבת אתכם, שונים ככל שתהיו. אתם יקרים לליבי. כולכם מבלי שאכירכם.
תודה על נגיעתכם בחיי.
Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

מוות

אתמול מצאתי את עצמי שוב מגיעה לנקודה בה יש לי רצון להיות יותר עם עצמי מאשר להתערבב עם אנשים. זה קורה לי מדי פעם. הצורך להתמקד במחשבותי בלבד ללא הסחות דעת.
 
מצאתי את עצמי מרפרפת על מילים של אנשים אחרים, אך לא באמת קוראת. אז עמכם הסליחה על חוסר התגובתיות שלי. אני בזמן מחשבה של עצמי.
 
במעט שרפרפתי, נתקלתי בהמון מילים כואבות על אובדן ומוות של אנשים יקרים. רציתי להגיד שיש תקופות כאלו, אך כשאני חושבת על זה, זה קורה כל הזמן מסביבנו. מוות.
 
קראתי את הכאב שניבט אלי מהמילים, ונזכרתי לרגע באבדן שחוויתי לפני מספר חודשים של אבי האהוב. נזכרתי בחוויה הפרטית שלי כשאדם כל כך קרוב לליבי עבר מהעולם ואיננו יותר. אי אפשר לדבר איתו פנים אל פנים יותר, לקבל את עזרתו, או עצתו, אי אפשר לחבקו, אי אפשר.
 
עם זאת שהוא איננו, הוא מאוד קיים בשבילי. מרגישה כאילו משהו מנשמתו כאן במקום שאני יכולה לדבר אליו ללא מילים. מבלי לצנזר את מה שאני יכולה או רוצה להגיד, כי הוא פשוט יודע.
 
ככל שאני מהרהרת במוות, אני מוצאת שחשוב מאוד להשלים איתו, בהבנה, ברגשות, כי זהו דבר טבעי שקורה לכולנו בשלב כזה או אחר. זה משהו שהוא בלתי נמנע. חלק ממחזוריות החיים.
 
אני יודעת שאנשים רבים מתבוננים בזה באופנים שונים. אני זוכרת היטב את התהליך שאני עברתי שנמשך על פני שנים רבות, בו הפנמתי וקיבלתי את המוות כמשהו שראוי לעסוק בו. נדמה שזה הפחד הגדול של הרבה אנשים. כל כך גדול, שאנשים נמנעים מלחשוב עליו. לי היה נכון ללמוד על המוות כי פגשתי בו כמה פעמים כשאנשים אהובים נעלמו מחיי כך פתאום. היה חשוב לי לכרוך את מחשבתי סביב הנושא הזה ולהבינו. וגם כשלא חשבתי על זה במודע, עם כל פרידה מאדם יקר, למדתי עוד משהו על המוות ועל עצמי בהתמודדות עם מוות. זה באופן מסויים, יחד עם דברים אחרים, הוביל אותי לדברים קצת אחרים שעסקתי בהם.
 
זוכרת את הפעם הראשונה שחבר קרוב נפטר. זוכרת את הכאב שהיה בליבי וכמה בכיתי. כבר אז הייתי מודעת למחשבותי באופן צלול. זוכרת את הרגע של ההבנה הצלולה שאני בוכה לא כי הוא מת אלא כי משהו שהייתי צריכה לחיי נעלם פתאום. הוצפתי פתאום בכל הרגעים והשיחות, באהבה הרבה שחשתי לאדם זה והבנתי שאני בוכה מתוך התחושה שהוא לא יהיה שם עבורי יותר. בכיתי על עצמי. לא עליו. לא היה מה לבכות עליו. בכיתי על עצמי. זו הפעם הראשונה שהבנתי שהכאב שאנחנו חשים, זה כאב שנובע ממה שיחסר לנו. זה כאב אנוכי משהו כי בראייתי לפחות, הנשמה איננה סובלת.
 
כן, זה קשור כנראה גם למערכות אמונה. יש אנשים שחושבים שמוות הוא הסוף. אני למדתי מתוך עיסוקי, שמוות זה רק מעבר של הנשמה ממצב של אנושיות למצב של חופש וחוסר מוגבלות והצמדות לגוף. מקום בו הסבל איננו קיים. רגשות הם מנת חלקם של האנושיים. הדבר היחיד שעוד קיים וקיים תמיד ובכל מצב, הוא אהבה. זה בוודאות קיים בכל משורי ההוויה. אהבה איננו רוגש כפי שאנחנו מתבלבלים לחשוב. מה שאנחנו קורים לו אהבה זה השתוללות של כימיקלים בגוף, הורמונים שמעוררים רגש. האהבה האמיתית היא תודעה. היא לא רגש ועל כן נמצאת היא בכל משורי ההוויה.
 
עסקתי רבות בעברי בנושא מחזורי חיים שונים . יודעת שמילותי יאתגרו חלק מהם, אך זו היא חוויתי. זה שזור בחיי, בתובנותי ובחוויותי עם היקרים לי ביותר. הידיעה שהקיום איננו רק מה שנדמה לנו שהוא בכאן בעכשיו, אלא הוא משהו שעובר שינוי, הוא משהו רחב ועצום ממדים, הם אלו שהביאו אותי להבנות שלי היום לגבי תפיסתי את נושא המוות.
 
זוכרת את עצמי בכל מיני חוויות, נתקלתי בהדהוד של זכרונות בכל מיני מקומות בעולם, בכל מיני רגעים שהפתיעו אותי כי לא ציפיתי לחוש ולהזכר. יש בידיעה הזאת המון שלווה. הידיעה שאנחנו נצחיים.. רק משנים מדי פעם את המעטפת בתוכה חלק מזערי מהקיום שלנו בוחר לחוות שוב אנושיות.
 
יש גם את התחושה המופלאה של מה שמעבר. אני לא יודעת היכן אתם בתחושותיכם, אך אני מרגישה את המוות כדבר מופלא. לידת הנשמה החוצה מהגוף. זו היתה ההגדרה האחרונה שנפלה לראשי בעת שראיתי את תהליך הפרידה שאבי עשה מהעולם הזה. זוכרת שהוא דיבר אלי לא במילים.. היה שם עצום וגדול בהוויה שלו, אוהב כל כך, כשעבר מגוף מצומצם להוויה שהינו. וואו.. זו היתה חתיכת חוויה. לידת הנשמה מהגוף.
 
אולי רק אם אפרוס את כל מסכת חוויותי אוכל באמת להסביר את ההבנה שלי לגבי מוות וכמה זה דבר שאין בו באמת כאב. כאבים הם מנת חלקנו החיים. מוות הוא תהליך שליו של שינוי וחיבור להוויה העצומה הזאת שכל אחד מאיתנו לא מודע אליה בעת שהותו בגופו שלו. אומרת זאת כי אני זוכרת את ההרגשה.
 
מציעה לכל האנשים שחווים כאב, הרבה אהבה. לא אוכל באמת לומר לכם, אל תכאבו. מן הסתם הכאב שם כל עוד לא מבינים מוות מהו.
 
אני מבינה. חוויתי אותו אין ספור פעמים. אני זוכרת את התחושה השלווה, את האהבה הגדולה, את העוצמות המופלאות ואני יודעת שזה בסדר. זה טבעי לנו בדיוק כמו הליכתנו לשרותים לעשות צרכים. רק שזה קורה בתדירות פחותה. לרגע הדימוי הצחיק אותי, אך הוא מדוייק. מוות הוא חלק מהחיים. מוות הוא חלק מהפרדה מהגוף והחזרה למצב המקור שלנו. והגוף הזה, הוא רק אנושי. יש כל כך הרבה מעבר.
 
אינני מציעה לאיש לבחון את המעבר הזה בזה הרגע. נהפוך הוא, שמחו בהיותכם חיים, כי הלמידה האמיתית מתרחשת כאן. החוויה האנושית היא רק בגוף ולמרות שיש אנשים שאולי היו מוותרים על הסבל, הכאב וכל הקשקושים שהם מנת חלקנו כבני אדם, זו זכות גדולה להיות כאן. נשמה תמיד אנחנו יכולים להיות. להיות אנושי זו בחירה מודעת של הנשמה. אז אם נדמה לכם כי אינכם רוצים להיות כאן, חשבו שוב. פתחו את מחשבתיכם ולמדו. זו זכות גדולה להיות כאן בימים אלו וליצור ביחד את היצירה המופלאה הזאת של האנושות.
 
אוהבת אתכם הבוקר גם אם אינני תקשורתית.
אם עולות בכם שאלות, תמיד שמחה לענות.
 
יום אנושי מופלא לכולנו. 🙂 עוד יום של הזדמנויות ליצירה מופלאה.
 
 
 
Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

הודיה

כמה ימים עברו ובהתעוררותי הבוקר פתאום הבנתי שיש רגעים שאני לגמרי בדברים אחרים מכתיבה.

עדיין בפוך… שומעת ציפורים רחוקות שמסתננות דרך התריסים המשופעים בחדרי עם אור כחלחל של תחילת בוקר.

בימים האחרונים אני נוכחת בשפע המופלא העוטף אותי וליבי מתמלא בהודיה על החוויה הזאת שנפלה בחלקי.

זה מדהים אותי כמה אנשים טובי לב ומלאי אהבה נוכחים כאן עכשיו בסביבתי. אנשים מלאים רצון טוב, הבנה אנושית, אנשים מודעים ומדוייקים כל כך מול עצמם. מתחשבים, נותנים, כל כך נדיבים ברגשות שחולקים איתי.

אני מרגישה בכולכם ואתם מהדהדים בתוכי כמו שיר מופלא וחדש שאיש טרם שמע. אני לא שמעתי כזה עדיין. מוצאת את ליבי מתרחב ומתרחב על כל הטוב הזה שקיים בעולמנו… על הטוב האנושי הזה שרוצה רק לחבק, לאהוב ולחלוק איתי רגע בזמן שאין שני לו. ההווה המופלא שלנו.

לפעמים כל מה שצריך לעשות, זה באמת לאהוב את עצמך ולהגיד "כן" לחיים ולמה שהם מביאים אלינו, כי דברים מופלאים נמצאים בזרימה של השפע. רק תושיט ידך באהבה ותאמר "כן".

יצא לי להפגש עם אנשים שופעי יצירתיות, מרגשים כל כך בעצם אנושיותם המגוונת, עד שדמעות עולות לעיני בהתרגשות שאני חווה. כמה אהבה יש בעולם הזה. כל כך הרבה אהבה.

יש אנשים שרואים דברים אחרים, אך אני חושבת שזה עניין של בחירה עם מה להסתנכרן. מה לראות, מה להרשות במחשבה וכמה לפתוח את הלב. כי כאשר פותחים את הלב מבלי לפחד כל פעם מגלים שאפשר לפתוח עוד ועוד ועוד.. וכל פעם יותר דברים טובים באים יחד עם זה.

מסתכלת באנשים המרתקים והכל כך טובים שבחיים שלי היום ואינני מוצאת ולו אדם אחד שהייתי בוחרת שלא יהיה שם. כולכם מעשירים את החוויה שלי באופן שמשמח אותי מאוד. כולכם חשובים לשיר שמהדהד בי בבוקר הזה.

מודה לכולכם על שהינכם עוטפים אותי בכל כך הרבה אהבה.
מרגישה אתכם.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

צחוק