Monthly Archives: אוגוסט 2018

תזכורת

פוסט של שעתיים נמחק לי עכשיו. מחייכת לתזכורת על ארעיות החיים.

מילים הן רק מילים.. ומילים הן לפעמים הכתר שמעטר את הגאווה שלנו.

בזאת אני מהנהנת לעצמי ומחייכת. לא קרה כלום באמת.

כשתנוח עלי הרוח אכתוב. מה שיצא אז יהיה מדוייק לאז.

בוקר טוב. 

Posted in Uncategorized

גברים ונשים

התעוררתי הבוקר והתחלתי בקריאת פוסטים. נתקלתי בתהייה של אדם לגבי התסבוכת בן גברים ונשים. לא ממש מצליחה להבין את התסבוכת. אז מה אם אנשים שונים במהות שלהם?

חושבת שזה בכלל לא הקטע של גברים ונשים. אם קיימת תסבוכת היא מתחילה באדם עצמו. בהבנה שלו את עצמו ואת אחרים.

ברגע שאדם פרום מול עצמו ומבין שבני אדם בכלל שונים אחד מהשני, מעבר לשוני במהות הגברית או הנשית, לא באמת קיימת תסבוכת. גם נשים שונות אחת מהשניה וגברים שונים זה מזה.

השונות שלנו קיימת מעצם היותנו בני אנוש שלכל אחד רקע אחר; חוויות אחרות, אמונות אחרות, דרכי התנהלות אחרות עוד בטרם נכניס את משתנה המהות או המגדר.

אנשים פשוט שונים אחד מהשני נקודה.

אפשר היה לצפות שאני כאישה אבין נשים.. אך שנים דווקא התחברתי בחשיבתי לגברים והבנתי אותם יותר מנשים. אך כשעשיתי למען ההבנה של השונות בין בני האדם באופן כללי, מצאתי שאני יכולה למצוא בי הבנה. גם לאלה וגם לאלה. כי מה שמשותף לנו זו השונות והאנושיות עם כל מה שזה אומר. וכשמכבדים את השונות והאנושיות פתאום אין עניין באמת.

ככל שפרמתי יותר בעצמי מצאתי בתוכי יותר אהדה וקבלה של השונות. מתוך קבלה של עצמי יכולתי להבין את המורכבות של אחרים מבלי לנתח אותה או לרצות אפילו לשנות בה משהו.

אותי מרגשת השונות. היא יפה בעיניי. גם שלפעמים יש לה ביטויים שפחות נעימים לי ולא ארצה בסביבתי. עדיין לכולם יש מקום ותפקיד בעולמנו המרהיב והססגוני וכולנו ביטויים של החוויה האנושית.

בפסטיבל האחרון שהייתי, צפיתי ללא כוונה מוקדמת בסדנה של גברים ונשים. שמעתי את צעקות התסכול הפגיעות והכאב הרב ונפשי יצאה אל האנשים שהיו שם. גברים.. נשים.. לא באמת היה הבדל בכאבם רק הסיפור היה שונה.

אני לא יודעת.. מתוך חוויתי המאוד אישית.. כשאדם פורם את המורכבות של עצמו, הוא לא נהפך לפחות מורכב. הוא נהפך לפשוט ומובן לעצמו. כן זה נשמע כמו פרדוקס אך כל אמת שלמה היא פרדוקס.

אין זה משנה כמה נהיה מורכבים כבני אדם. אנחנו כאלה מטבענו.. רב מימדיים עם שכבות רבות ופנים רבות, עדיין אנחנו יכולים להיות פשוטים להפליא לעצמנו ומול אחרים. זה עניין של הכרות אישית של עצמנו וקבלת מי שאנחנו באהבה והרבה חמלה.

אם מצאתם בתככם חמלה ואהבה למי שאתם תמצאו כזאת גם עבור אחרים ולא משנה כמה שונים יהיו מכם.

זה מתחיל במי שאנחנו ובהבנות שלנו מול עצמנו. בהתפשטות למען ההכרות שלנו את עצמנו.

לא חייבים לחבק את כולם.. אך אפשר למצוא את הדומה ולאהוד אותו גם אם מרחוק.

בגברים ונשים יש כל כך הרבה דומה. כולם צריכים אהבה. עוד לא נתקלתי באדם שאינו צריך אהבה. כולם יכולים להפגע רגשית, רק שיהיו כאלה שידעו להסתיר את זה. הרבה אנשים אינם יודעים לתקשר בבהירות את עצמם ואת צרכיהם.

תקשורת היא המפתח לחיבור טוב וארוך טווח בין אנשים.

יכולה לספר על עצמי, שאישית אני אוהבת תקשורת ישירה וברורה. בכל תחום ובכל עניין. אני לא חושבת דבר אחד ואומרת דבר אחר, מה שרבים עושים מתוך כל מיני סיבות ולעיתים רבות מתוך מגננה.

מצאתי ביני לביני שאני מעדיפה שיחשבו עלי כל מיני דברים, מאשר להסתבך במצבים שנובעים מאי הבנות. אני שמה את מילותי ומחשבותי על השולחן כי זה הכי פשוט ולא מסובך.
אני בדעה שמי שלא אוהב את מילותי. מחשבתי או דרכי ההתנהלות שלי פשוט יכול ללכת. אין בי צורך לרצות איש. אז האנשים שמסביבי תמיד הם כאלה שמרגישים בנח עם מי שאני וזה נעים לי כך.

יש הרבה אנשים בעולם. איננו לבד לעולם. וגם כשנדמה לנו שאנחנו לבד וזה קרה לי בעבר שהייתי מוקפת באנשים והרגשתי לבד.. זה נבע בעיקר כי ההסתכלות שלי היתה החוצה. כשהתחלתי להתבונן פנימה הבנתי כמה אינני לבד. גם כשאין אנשים מסביבי.

אנשים אהובים.. חפירתי הסתיימה. היד שלי כואבת מהקרינה של הטלפון. יכולה לחפור לכם שעות רבות עד שאצור מנהרה לצד השני של כדור הארץ. 

רגע לפני שאני מסיימת לחלוק את מילותי מזכירה לכם לחייך לעצמכם הבוקר כשאתם מסתכלים לעצמכם בעיניים במראה.. הניחו לכל הביקורתיות המקושקשת.. הביטו בעיניכם באהבה וחמלה. זה מה שהייתם מרגישים לו הייתם צוללים לתוך עיניו של אדם אחר.

שולחת לכולכם וגם לעצמי הרבה אהבה הבוקר. זה יום מופלא מלא הזדמנויות ליצירה משותפת נפלאה.

בוקר טוב. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

דיוק וקשב פנימי

רציתי להגיב על משהו שקראתי הבוקר ועם תחילת תגובתי הרגשתי את מחשבותי מאיטות ונהיות כבדות. זה היה משהו חדש. תחושה שאינני מכירה אך הבנתי מיד שאינני צריכה לכתוב את מה שעמדתי לומר.

באיזה מקום הבנתי גם מדוע, כשחדלתי מכתיבתי. זה לא הזמן הנכון.

לפעמים משהו בוער בנו ואנחנו רוצים עכשיו. לא מעניין אותנו דבר ורק הרצון להשיג את רצוננו ועכשיו. אך מתוך נסיון של שנים רבות לרוב כדאי לעצור לרגע ולהיות בקשב לחלקים אחרים בנו.

מרגישה עם הזמן כיצד הקשב שלי עולה לרמיזות האלו שמחוברות לידע עמוק ורחב משלי.

דווקא בפעמים שהקשבתי ולא נעתי מתוך רצוני, לרוב ללא עשיה אפילו למען הגשמת רצוני, חוסר מעש מוחלט, הדברים התיישרו עם רצוני באופן מושלם. רק הייתי צריכה להיות בוודאות שהכל מסתדר באופן מושלם ולתת אמון מוחלט במה שאינני יודעת.

לפעמים אני מרגישה כמו עוף מוזר בחברה בה אני חיה.. בתקופה… משהו בערכים שלי שונה ואחר. אך כנראה כזאת אני וכזאת אני צריכה להשאר.

יש שני דברים שחייבים להיות מסונכרנים כדי שהדברים ירגישו לנו הרמוניים. הראשון זה רצוננו והשני הוא התכנית הכללית. תכנית האב. היקום.. הכל. קראו לזה איך שתרצו.

כשאני מבקשת לעצמי משהו, בליבי תמיד אני מוסיפה התניה שאני רוצה בזה "אם זה בזרימה עם מי שאני במהות ועם היקום".

עם השנים הגעתי למסקנה שלפעמים אנחנו רוצים דברים אך אינני יודעים מה השלכות רצוננו.. איננו רואים את התמונה המלאה. הגעתי לזה אחרי שקבלתי את רצוני כמה פעמים וגיליתי שבעצם זה לא הרמוני למהות של מי שאני. זה דרש ממני לתקן את הגדרת רצוני שוב ולדייק.

זה כזה בזבוז זמן משווע לרוץ בנחישות אחרי דבר מסויים כדי לגלות שזה לא זה בעצם.

מאז למדתי להקשיב ולקרוא את הרמזים העדינים שכל הזמן מסביבנו ואנחנו מתעלמים ולא רואים אותם. אנחנו כל כך ברצוננו שאנחנו סותמים את אזנינו ללחישות שמדברות אלינו לליבנו ומחשבתנו.

הרבה פעמים היננו נדרשים לעשות כלום ושום דבר. לא תמיד.. אך הרבה מהזמן. לרוב הקשב לעצמנו הוא מרבית העבודה. החלק החכם שבנו שמחובר לכל הידע שיש, מדבר אלינו במליון דרכים.

למדתי למשל שהגוף שלי מסמן לי מראש בתחושות עדינות כשאני עומדת לאכול משהו שאינו טוב לי. זו תחושה של דגדוג קל בפנים כמעט לא מורגש. פעם התחושה הזאת היתה מופיעה כשהייתי נוגעת באפרסקים. מליוני פעמים התעלמתי מהתחושה כי רציתי לאכול את הדבר "הזה". התעלמתי כשהייתי צריכה להקשיב. תמיד הסימנים נמצאים שם.. אם בגוף.. במחשבה או בהתרחשויות שסביבנו. האם אנחנו מקשיבים באמת?

לפעמים כל שאני רוצה לעשות מולכם זה לחלוק את חוויתי. אולי משהו יהדהד בכם.

בוקר טוב. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

איך יראה יומנו?

יש מלא דברים קטנים ומשעשעים בחיים. המחשבה עברה בראשי כשקראתי הבוקר משפט שמישהו כתב.. יש נייר לילי 3 שכבות עם לבבות.. נזכרתי מה קורה עם הנייר של השניים. זה גרם לי לגחך.

לא באמת התכוונתי לכתוב עכשיו אך המחשבה המשעשעת היוותה טריגר. יש כל כך הרבה דברים משעשעים שקורים בחיי היום יום..

פתאום נזכרתי בפעם שזרקתי שקית שוקו לביתי מעל גרם המדרגות כי התעצלתי לעלות לתת לה ביד.. היא לא היתה מוכנה לזה שאזרוק לה, הופתעה, לא תפסה…וספלאש.. ברגע אחד היה ים של שוקו על הרצפה והקירות. זה גרם לי לצחוק הן על המעשה המטופש והן על התוצאה.

ללאפטופ שלי יש בעיית התחממות. כנראה אחד המאווררים לא עובד כראוי. יום אחד כשעבדתי על תמונות במחשב, הוא נכבה באחת וכל מה שעשיתי לא נשמר. אחי בא עם פתרון יצירתי כדי להתמודד עם הבעיה באופן מיידי. לקרר את תחתית המחשב עם שקית קרח עטופה במגבת. בלילה אימצתי את זה כשהמחשב היה צריך להעביר קבצים. נרדמתי ומצאתי בבוקר שקית ריקה.. מגבת ומפת שולחן ספוגות מים. דבילי.. מסוכן.. ובכל זאת הצחיק אותי. פה אתם יכולים לחסוך ממני את ההרצאות. אני יודעת.

אתמול רציתי לצלם בחוף תמונה של רגלי ליד קו המים. רציתי ליד.. הסתכלתי במסך וחיכיתי והופ.. תוך שניה לא הייתי ליד אלא בתוך וכל נעלי נרטבו. שוב צחקתי על עצמי.. ללכת עם הספאש ספלאש הזה היה לא נח בעליל אך הצחיק אותי במשך שעות.

יש כל מיני דברים משעשעים בחיים שאילו הייתי עוצרת וחושבת חלקיק שניה, היו נמנעים.

אני שמחה לומר שלא כל הזמן אני חושבת לעומק. לפעמים אני עושה שטויות וילדיי מסתכלים עלי בתדהמה אם הם בסביבה ולפעמים עם מבט תוכחה.. ואני נקרעת מצחוק. כי כמה אפשר להיות רציניים?

לפעמים אני לוקחת את עצמי ברצינות תהומית בחיי… ולפעמים אני מסתכלת על עצמי מבחוץ ומתחילה לצחוק. כי החיים מצחיקים וגם אני.

יאללה.. אנחנו כאן כדי לסבול או לצחוק? לדעתי לצחוק ועצם זה שלפעמים זה חומק מאיתנו ונמצא מילימטר מאפינו ואיננו רואים את זה זה מצחיק כשלעצמו.

זה הולך להיות יום משעשע. איך אני יודעת? החלטתי.  אוהבת להחליט בתחילת הבוקר מה הוא יהיה. ההחלטה הזאת היא פתיח נפלא לעצמי ביום הזה. בעיקר מה שגורם לזה להיות כיפי, זה שהחלטתי. זו הוודאות שיש בי.

לפני כמה ימים הייתי חולה.. ולפני כן הופיעה לי דלקת נבזית בכתף.. הוודאות שבהחלטה שארפא את עצמי מהר, נתנה לגוף שלי את העזרה לחפף את זה ממני בצ'יק. בהתחלה לא ידעתי איך, אך הייתי בוודאות שאמצא איך וזה עבד.

אז היום הולך להיות משעשע וכיף אמיתי. 

אינני יודעת מה עובר בראשכם לגבי היום הזה.. אולי אתם מצפים בהתלהבות למה שטמון בו ואולי אינכם. אולי ההתמודדות שאתם מצפים לה איננה חיובית. אך הדרך הנכונה להתחיל יום לדעתי וזו דעתי בלבד ומתוך נסיוני, זה לחייך לעצמך במראה ולהחליט מה הולך לקרות היום, עם וודאות מוחלטת במחשבה.

מה שהרבה לא יודעים, שאנחנו מסגירים את מחשבותינו בדקויות שבמעשינו. אנחנו יוצרים את שאנחנו חושבים.

עכשיו זה הזמן ליצור את יומכם כדי שיכיל את מה שאתם רוצים ולא דברים אחרים, זה לרגע להתאפס על עצמכם. לחייך ולהחליט שהולך להיות נפלא. להחליט שהיום הזה יביא הזדמנויות חדשות מהנות. שהאתגרים הם רק אתגרים ונאכל אותם בלי מלח ועם חיוך.. ושדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר.

יש לי סיפורים מפה עד אחכ על מצבים שנראו dead end והשתנו מקצה לקצה מבלי שעשיתי דבר. רק החזקתי באופטימיות, בשמחה, בחיוך ובאהבה שבי בוודאות והחלטתי שהתוצאות תהיינה טובות מבלי לדעת איך.

לא תמיד אנחנו יודעים איך ולא תמיד אנחנו צריכים לראות את התמונה כולה, זה גם בלתי אפשרי. די בזה שנסמוך על עצמנו שברגע הנכון נדע מה לעשות ואם איננו יודעים עכשיו הידע כבר ימצא עצמו אלינו. עצם פתיחת המחשבה לאפשרויות מזמנת אותן לחיינו. זה א-ב בחוק המשיכה.

חברים אהובים שאינני מכירה. זה יהיה יום נפלא אם רק תחליטו.. ואם הוא התחיל עקום עכשיו זה הרגע להחליט שבזה הרגע זה נגמר ומעכשיו הוא יהיה מדהים. בוודאות.

חייכו אנשים מופלאים. אנחנו במציאות של בוראים. הרגישו את הדברים שאתם רוצים בחייכם עם שמחה והתלהבות ומחשבה נקיה ומפוקסת מבלי לעשות מול עצמכם צעד קדימה ואחורה במחשבה וברכו עליהם כאילו הם כאן כבר במציאות שלכם ותראו מה יקרה.

כל פעם שאתם מברכים מתוך וודאות על מה שעוד לא שלכם, כאילו זה שלכם וכבר הגיע, אתם מזרזים את הגעתו והגעת עוד דברים מופלאים לחייכם.

אוהבת אתכם קוסמים. מתרגשת יחד איתכם לקראת היום הזה.. השבוע הזה והשנה הזאת שהולכת להיות מהנה במיוחד ומלאת פריצות דרך מופלאות.

יאללה.. חייכו וצרו את יומכם בהנאה. בוקר טוב. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

חוף הים בבוקר

בשל הנטיה שלי להעקץ והרבה, הבוקר החלטתי להעביר את הליכת הבוקר שלי לחוף הים. זה פחות מדוייק מבחינת מרחקים אך עדיין אוכל ללכת את אותו פרק זמן. זה הולך להיות נחמד.

בוקר טוב.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

תעשיית התרופות

היום בבוקר כתבתי פוסט ארוך שנמחק, על תחליפים טבעיים לתרופות ובעודי עוברת על כל מיני תכנים שיש במחשבי ועוסקים בנושאים של תזונה נכונה כתחליף לתרופות ודברים אחרים שמתקשרים לנושא הבריאות, נזכרתי בוידאו הזה שנתקלתי בו לפני כמה שנים ומצאתי אותו גם עם תרגום לעברית לטובת אלו שאינם דוברי אנגלית.

זה רק קצה קצהו של קרחון.. אותי אישית זה פחות עניין ממה אפשרי לי לעשות אחרת, אך בכל זאת משתפת.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

בין מעשיות וסיפור סיפורים

לא מאמינה.. כתבתי שעה עכשיו פוסט בנושא תזונה.. ריפוי וכיצד התמודדתי עם הוירוס שתקף אותי. הייתי באמצע של שיתוף כל כך הרבה ידע ונסיון אישי וכשעברתי לחלון אחר לבדוק משהו לאשורו וחזרתי לפייסבוק .. פתאום ראיתי את פייסבוק נתקע במצב חושב וכתב לי "לא מצליח להגדיר עברית" ואז פוף.. הפוסט שעמלתי עליו רבות נעלם.

עד כאן לשיתוף ידע. אולי היקום חשב שבידע איך להתמודד עם אבדן יצירה יש משמעות גדולה יותר מהידע על לימון, כורכומין ושמן אורגנו.

אני בטוחה שהרבה אנשים היו מפיקים תועלת מעשית בידע הזה אך לא אחזור על זה שוב הפעם. לא הפעם. אם מישהו מתעניין באיך מרפאים וירוס במערכת העיכול מהר, אשמח לחלוק את הידע שצברתי מתוך נסיון אישי.
רק אומר ואסכם שעה של כתיבה באמירה שהמזון שלנו הוא התרופה הטובה ביותר לגוף שלנו.

זה קטע המחיקה הזאת. מישהו אחר היה בוודאי תולש שערותיו. אך אני חייכתי והנהנתי לחלק שבי שעבר דברים כאלה כל כך הרבה פעמים שאינני זוכרת את כולם.

זה החזיר אותי לרגע חשוב מהתעסקות בתזונה. הארעיות שלנו ומה שאנחנו לעיתים טורחים עליו בחיים.

כמה פעמים עשיתם עבודה חשובה עמלתם עליה רבות והופ בשניה היא נחרבה.. נמחקה.. אבדה לנצח והייתם צריכים להתחיל מהתחלה?

לשמחתי אני לא צריכה להתחיל מהתחלה את הפוסט ההוא.. הוא זרם מתוכי וכל הידע שאספתי נשפך החוצה כי זה היה נכון לאותו הרגע ועכשיו לא נכון לי לחזור על כל המילים ההן. מי שיבקש וירצה אותו דווקא ממני יגיע אלי כבר. ככה זה. הכל מדוייק וכנראה גם המחיקה של הפוסט.

עם השנים הגעתי לאיזה שלוות נפש בתוכי והבנה שלא לא תמיד נכון להתעקש על דברים… ולפעמים, הכי נכון להתעקש על דברים. ההליכה הזאת בין להרפות ללהיות נחוש כמוה כהליכה על חבל דק.

עכשיו הרפתי. לא בגלל שאני חושבת על העבודה בכתיבת כל המילים האלו שוב. יודעת מתוך נסיון שדברים שעשיתי בפעם השניה והשלישית נעשו טוב יותר, מהר יותר והסיפוק בצידם גדול יותר. אך סומכת על תחושת הבטן שלי מתי לפעול ומתי לא כמו על הדיוק שקיים בכל.

כבר הזכרתי פעם את הנזירים הבודהיסטים היוצרים ציורי חול.. מנדלות ענקיות מרהיבות עם המון פרטים ודיוק ואז כשמסיימים מעיפים את החול לכל עבר.

החיים הם כאלה. הכל ארעי. כל מה שגשמי כזה. כל כך הרבה פעמים קיבלתי תזכורות לזה.. ובכל פעם חייכתי כמו הפעם שפייסבוק או הטכנולוגיה קרצו לי בשובבות והזכירו לי.

אני לא יודעת מה איתכם.. אך כשכזה דבר קורה לי אני מבינה את המסר. החיים שלנו מלאים מסרים, רמזים ותובנות עמוקות רק צריך לחלקיק שניה לצאת מהתדהמה הרגעית של מה שקרה במציאות ולהקשיב ללחישת החכמה שבזה. כל הארועים כולם עטופים במסר כזה או אחר בלתי נראה. האם אנחנו מודעים לקיומו ומסתכלים בעינינו הפנימיות או מסתכלים רק בארועים עצמם?

אתמול ישבתי עם חברה והתחלנו לראות את הסרט הורטון הפיל. בתחילתו אומרת אחת הדמויות משהו כמו.. אם אינך רואה את זה.. שומע את זה או מרגיש את זה, זה איננו קיים. לא אעשה ספויילרים למרות שזה סרט ילדים ידוע. המסרים העמוקים שבו כמו בהרבה סיפורי ילדים, מדהימים בעיני.

כן.. בחיים שלנו מתרחש סיפור. אני שומעת לפעמים סיפורים של אנשים אחרים.. ופתאום בעודי כותבת עכשיו שמתי לב שכתבתי שומעת ולא מקשיבה. בחנתי האם נכון לי להחליף למקשיבה והבנתי שכרגע, לא. לכולנו יש סיפורים.. או את הסיפור שלנו.. הגרסא שלנו למה שקורה בחיינו. הבלה בלה שהמח שלנו מספר לעצמו. אך מה באמת מתרחש? ויותר חשוב מזה, מה ניתן לעשות עם זה?

אני אדם מעשי. כל מה שאני עושה נגזר מהאם יש תועלת בעשיה שלי או לא. כל מה שמניע אותי זה המחשבה לאן אפשר לקחת את החוויה.. מה אפשר ללמוד ממנה וכיצד אפשר להיות יעילים יותר בהשגת התוצאות שאליהן שואפים.

מצחיק.. זה נשלף לי ככה.. אך נראה לי שזה די מדוייק לגבי. מבחן התוצאה בשילוב עם הרפתקנות מהסוג הלא הגיוני שמאמין בתוצאות בטרם גילויין.

לא פעם שאלו אותי מדוע אינני כותבת ספר. היו לי כל מיני תשובות לעניין שהיו נכונות לאותו הרגע, והרגע מה שעלה בי זו הבחירה לא להיות מספרת סיפורים ולהשקיע בזה את כל משאבי. לעיתים אני "מספרת סיפורים".. אך הסיפורים פחות מעניינים אלא דווקא המסר מעניין יותר. ואני מספרת את סיפוריי כדי שהמסרים יעברו טוב יותר. אילו יכולתי לשתוק ושהמסרים יעברו בבהירות ובמהירות הייתי שמחה בהחלט.

ברמה הגבוהה יותר אכן כך הם עוברים.. ולפעמים אני עושה בזה שימוש, אך אנחנו אנשים. פועלים במימד הארצי יותר. ואם בחירתי היא לחלוק משהו מזה כאן ועכשיו באופן המיידי כדאי שאשתמש במילים ולא רק במחשבות. אך מחשבות תהיינה כנראה אפקטיביות יותר לטווח הרחוק.

אז הסיפורים פחות מעניינים.. ויהיו כאלה שיגידו שדווקא כן מעניינים אותם הסיפורים. ברור, זה הטבע הסקרן והמציצני שיש לנו כבני אדם. הרצון לדעת את הפיקנטריה שגרמה לאדם להיות כזה או אחר.

כשאני מוצאת טעם בשיתוף הפרטים בסיפורי אני עושה כן. אך הרבה פעמים לא.

היו לי הרבה שיחות עם אנשים סקרנים ששאלו שאלות. עם הזמן גיליתי שאין לי שום עניין בלספר סיפורים גם אם הם עונים על הסקרנות לגבי. היום אני מתמקדת רק במה שיש בו תועלת אמיתית. שיפור ותוצאות חיוביות. זה מה שמניע אותי.

חושבת שלא אחת במיוחד בשנה האחרונה חיפפתי אנשים ובעיקר גברים שפנו אלי במשפטים כמו "את מעניינת אותי.." או "אני סקרן לגביך.." כשאני בהלך רוח חביב אשאל "במה אוכל לעזור?" וכשלא אני יכולה לשאול משהו כמו "מה אתה רוצה?". זה בהחלט מתמצת את המעשיות שבי.

אמרתי הרבה מילים בשביל אחת שטוענת שאיננה מספרת סיפורים. ועכשיו ממש מתחשק לי להניח לטלפון בו אני כותבת את הפוסט… לצאת מהמיטה ולצאת החוצה. יום יפה בחוץ והוא קורא לי כבר מזמן לחבור אליו.

אנשים אהובים, יקרים, מוכשרים ומופלאים כל כך, מאחלת לכולכם בוקר שליו ורגוע מלא בדברים שאתם אוהבים שמסבים לכם עונג.

אני הלכתי. בוקר טוב. 

(והוא עשה זאת שוב.. פייסבוק. במקום לשתף מחק. מזל שהעתקתי לפני שפרסמתי. מה שבטוח אם גם זה היה אובד הייתי צוחקת הבוקר אף יותר.  )

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

באה מאהבה

זה קטע מצחיק הקטע עם פייסבוק. נדמה שיש לי לחשן או אסיסטנט שלוחש באזני הערות יעול.

"עברו 18 שעות מאז שחבריך שמעו ממך".. "אם תוסיפי תמונה או סרטון תגיעי לתפוצה גדולה יותר" (לא ציטוט מדוייק).

תהיתי לגבי הלחישות האלו באזני. מעודדים אותי לכתוב וזה לא שאין לי מה לומר כשאני שותקת, אני פשוט חסה על חברי האינטרנטים (צוחקת כאן.. המילה חסה משעשעת וגם הרעיון). אך פייסבוק דוחק בי לכתוב עוד ועוד ואני תוהה מדוע.

לפני כמה ימים קיבלתי סקר עם מקום להוסיף הצעות ייעול. שמחתי שניתנה לי ההזדמנות להביע את דעתי. זה הרגיש מבורך אך שוב שאלתי עצמי שאלות. מדוע אני דווקא?

אולי הרבה נשאלים לדעתם.. לי אפילו אין הרבה חברים/עוקבים כפי שיש לחלק מהאנשים כאן. ועדיין שאלו לדעתי. אולי זה עוד "אלגוריתם"?

אנשים כל הזמן מדברים על אגוריתמים.. אך חושבת שלא מדובר רק בזה. יש אנשים שעומדים מאחורי פייסבוק. ויש אנשים רבים שלוקחים חלק בחוייה הזאת. זו חוויה אנושית מאחורי מסך ומקלדת. חוויה אנושית שמגעת מעבר ליכולתם של אנשים במציאות. מי היה מעלה בדעתו שאנשים מכל העולם יחברו ולפעמים ישתפו דעות… רעיונות.. חוויות ורגשות עם אנשים שהם לרוב זרים גמורים.

אפשר לקרוא אצל מישהו מילים של אדם אחר.. אפשר "להציץ" לתוכו ולשקול.. אולי נוכל להיות "חברים"?

זו חברות מהסוג הוירטואלי שנמתח מעבר לגבולות של מה שאפשרי לנו במציאות.

פתאום אתה מוצא עצמך קורא מילותיו של אדם מתרבות אחרת בצידו האחר של העולם ולמצוא משהו משותף.

אני חושבת שמגולמות בזה כל כך הרבה אפשרויות.

פתאום אנשים שלא שוחחו שנים מגלים אחד את השני שוב.. כמה מרגש..

זוכרת היטב מה כתבתי בפוסט האחרון על בחירות הקריאה שלי.. עם זאת אני חושבת שזו חוויה מעניינת כשלעצמה. רובד וביטוי מעניין של החוויה האנושית על כל גווניה.

היום ראיתי פוסט שריגש אותי עד מאוד. אהבה מרגשת אותי.. כנראה תמיד תרגש אותי.

כל פעם אני שבה לזה במחשבתי. אהבה זה לא רגש זה מהות. אי אפשר לשנוא אנשים שרגע לפני כן אהבת. כי אם כן מלכתחילה זו לא היתה אהבה.

יש אנשים שמהותם אהבה. הם כאלה ויהיו כאלה ולא משנה מה יעשו האנשים מסביבם. דבר לא ישנה את מהותם למשהו אחר.

לחפש אהבה? אפשר לעשות כזה דבר? ועם זאת נדמה שכולם מחפשים. זה בערך כמו לחפש את עצמך.

זכור לי משהו משעשע מאבי. כשילדי היו ממש קטנים הוא היה מאתגר אותם ואומר להם.. לכו לבדוק אם אני בחדר השני. ראיתי לא אחת את התהיה על פניהם של ילדי המשפחה כששמעו את הבקשה הזאת בפעם הראשונה. בפעם השניה הם הבינו את ההומור. חושבת שגם אני זכיתי לשמוע משפטים כאלה בילדותי.

האם אתה יכול לחפש את עצמך שאתה כאן??? ומדוע צריך לחפש אהבה כשיש בך יכולת להיות אהבה?

זה משהו שיש בכל אחד מאיתנו היכולת להיות אהבה. לפעמים צריך לנבור קצת בעצמי כדי לגלות את זה. אם לא נהיה אהבה בעצמנו כיצד נדע מהי ונדע לזהות אותה באחרים?

לא פלא ש"חיפוש אחר אהבה" הוא דבר כל כך מתעתע.

לחפש משהו שאיננו יודעים לאשורו מהו ולמצוא אותו באדם אחר כי אנחנו חסרים בו? כיצד זה הגיוני אפילו?

אהבה לא צריך לחפש. אפשר לבחור להיות. זו בחירה ככל הבחירות. אהבה היא מהות. ומה שאנשים קוראים לו "אהבה".. זו שבאה עם תנאים ודרישות.. שמשגעת לאנשים את השכל.. טורפת את הדעת והרגש.. והופכת אנשים לחסרי יציבות והפכפכים זו איננה אהבה. זו השתוללות הורמונאלית המזרימה כימיקלים כאלה או אחרים המפעילים את המערכות האנושיות למען השרדות המין האנושי ורבויו.

גם אני כאחד האדם מרגישה. גם לי יש תשוקות, כמיהות ורצונות כאלה או אחרים אך אני לא "מחפשת אהבה".

היא נמצאת בכל מה שמסביבנו. בכל דבר ובכל אדם. אין מה לחפש. היא נמצאת בכל אחד ואחת מאיתנו וכשנלמד להכיר באהבה כמהות בעצמנו נגלה שאנחנו מוקפים בה.

יכולה להבין רגשות.. אני ורגשות חברים טובים. את כולם חוויתי.. ואת כולם אני מכבדת באותה מידה. ואני אומרת "אני אוהבת אתכם" לא פעם, אנשים שאת רובכם אינני מכירה.

עם כל האנושיות הרגישה הזאת שלי… זו שמרגישה כל דבר, בחוויה האישית שלי אהבה זה לא רגש. זה הרבה מעבר לרגש. אהבה אמיתית היא מהות. היא הבחירה להיות אהבה.

מצחיק.. עברו בי המילים באה באהבה. כן.. נראה לי שזה מה שמרגיש לי בתוכי. שאני באה באהבה. גם אם לפעמים אני מרגישה צורך לומר מילים מכל מיני סוגים כדי להביע את חוויתי הרגעית. יש לי מטרה אחת ואני באה מאהבה.

פתאום חשבתי על השיר "באה מאהבה". לא זכרתי את מילותיו כי לא שמעתי אותו מלא זמן אז עצרתי את כתיבתי והקשבתי להן. הפעם הקשבתי למילים מתוך החוויה העכשוית שלי. להיות באהבה.. לבוא מאהבה עם היותי אנושית כל כך. מה זה אומר עבורי?

זה אומר לזכור מה אני במהות של עצמי ולזכור שאני אישה.. בת אנוש שבוחרת כל הזמן את דרכה… אישה המרגישה חווה ואוהבת בדרכי שלי.

אז לבוקר מופלא זה אני מצרפת את השיר הזה שקשבתי לו באזניים הפנימיות שלי שיודעות את עצמי מעבר לנגלה לעין.

מזמינה אתכם באהבה להקשיב ביחד ולזכור שאנחנו יכולים להיות על מיני דברים מול עצמנו ומול אחרים ותמיד הבחירה בידינו. אנחנו יכולים להביע כל מיני צדדים אנושיים בעצמנו ותמיד תמיד תמיד קיימת בידינו הבחירה מה ומי להיות במרקם האנושי הזה שכולנו לוקחים בו חלק ושזורים בו באופן מופלא כל כך.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

גברים נשים והמילים שביניהם

לא השעה השגרתית שלי לכתיבה אך לפעמים דברים שאני קוראת מציפים בי מילים או תחושות שיש לי צורך לתרגם למילים.

בחייכם אנשים, מה קורה עם התקשורת בין גברים ונשים? אני קוראת פוסטים ולשמחתי הרבה אני לא קוראת יותר מדי. רק את אלו שנקרים על דרכי כשאני כן מתחברת לפייסבוק.

אני אוהבת לקרוא פוסטים חיוביים, מלאי השראה ותקווה, לקרוא על אהבה והשגים בין בני אדם לא על הכאבים, הפגיעויות והתסכולים שאנשים סוחבים איתם.

נכון שפייסבוק מייצג את העולם והינו תמונת משקפת של האנושיות על כל גווניה אך כמו שאני בוחרת לא להקשיב לחדשות או לקרוא עיתונים ואינני מתחברת לחדשות רעות משום סוג, אני בוחרת לא לקרוא את המילים שאנשים משליכים לחלל האויר בחוסר אחריות לעצמם ולאנרגיה שהמילים האלו מפיצות מסביב.

קראתי פוסטים של כמה נשים זועמות שאיבדו אמונן בגברים ואני בטוחה שיש לא מעט גברים שנמצאים באותה סיטואציה ואני תוהה מדוע אנשים לא לוקחים אחריות על בחירותיהם, מעשיהם ומה שנגזר מזה?

דברים לא קורים סתם. כל מה שקורה קורה מסיבה ואישית כשמשהו קורה בחיי אני עושה קודם כל בדק בית בעצמי.

אני לא יודעת מדוע אכפת לי מאנשים שאני לא באמת מכירה ואינני חייבת לקרוא את מילותיהם. רציתי לומר שאינני יודעת מדוע אני מרגישה את זה.. אך אני כן יודעת. אנחנו מחוברים אחד לשני אם תרצו או לא. כרוכים ושזורים זה בזה וכמו בחוט שנתפס באריג ועושה "רכבת", כך אנחנו.

כל מילה שיוצאת אם נחשבה, נאמרה או נכתבה תמשיך להתקיים. היא תמשיך ותהדהד ותיצור מציאות. איזה מציאות אתם יוצרים לעצמכם?

מילים הן נשק רב עוצמה. בבקשה שקלו את המילים שאתם בוחרים לשתף עם העולם. הן מהדהדות וממשיכות ליצור הרבה אחרי שאמרתם אותן בלהט הרגע.

רוב האנשים שמסביבי מאוד חיוביים, מאוד. ואני יודעת שכולם עושים את המיטב שהם יודעים ויכולים בכל רגע נתון. אני רק משתפת שמבחירה אני בוחרת לקרוא פוסטים שיותר מפרגנים לבני האדם, אוהבים וחומלים מכאלה שהם לוחמניים, מתוסכלים ואפופי סבל.

סבל אינו ברירת מחדל אנושית כפי שפעם שמעתי מישהו אומר. למדתי עם הזמן שאם אני סובלת בברור אינני עושה משהו נכון מול עצמי. אין שום עניין מול אנשים אחרים כי אלו רק מראות כדי לשקף לנו את עצמנו.

אז אם יש לכם בעיה עם בני המין השני או בכלל עם כל מיני אנשים, התבוננו פנימה ושאלו עצמכם היכן זה פוגש אתכם בתוך עצמכם. על מה זה פורט בתוככם. מה בתוככם תוכלו לשנות כדי להפיק תוצאה אחרת כי הרי אי אפשר לשנות אחרים.. אלא אם תשנה עצמך קודם.

אני עשיתי בדק בית כזה בזה הרגע. הרגשתי שחלק מההתבטאויות שאני קוראת לא הרמוניות לי. מדוע? כי אני רגישה לתדרים של אנשים אחרים. אני מבינה את הסיבות בשלן אנשים כותבים כל מיני דברים. אינני שופטת איש על מקומו כי אינני טובה מאחרים. גם אני חוויתי בחיי אין ספור דברים שרחוקים מלהיות נעימים. אך בחרתי את דרכי. הגעתי למסקנה שזה יהיה הרבה יותר הרמוני לי אם אפסיק לקרוא פוסטים שליליים.

לא שלמישהו זה באמת משנה אם אקרא את הפוסט שלו או לא… או שמישהו באמת יודע אם קראתי או לא. אני בוחרת לחסוך מעצמי אנרגיות מסויימות, בדיוק כפי שאני בוחרת איזה רעיונות להכניס למוחי.

אני מבינה את מקום האנשים כולם גם בלי לדעת את הפרטים. מבינה ומקבלת גם את השונות.. ובוחרת לאמץ לקרבי רק מה שהרמוני למחשבות ולרגשות שלי.

בבקשה נהגו באחריות עם מילים. הן אבני הבניין של המציאות שלנו.

לילה טוב. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

פריצת החשיבה

עוד בוקר בו הרגיש לי לכתוב ואין לי מושג על מה. זה מצחיק אותי שדווקא שאין לי מושג על מה, הדחף בי גדל לכתוב. דווקא בימים שראשי עסוק במחשבות על כל מיני נושאים אין בי את אותו הדחף.

נדמה שיש בי ערוץ שצריך להתאמן בלדבר מתוך שום דבר. מתוך חלל ריק שאינו מכוון לדבר.

אין זה מדוייק שמוחי לא חשב על דברים. הוא תמיד חושב אך לא היתה לי כוונה לחלוק אותם. אם הייתי צריכה לכתוב על כל מחשבותי הרבות הייתי כותבת בכל יום ספר. ויש מצב שהייתי גם מאבדת רבים מקוראי בדרך. התהליכים המוזרים שאני עוברת לא בהכרח מעניינים ואינני מתכוונת לבחון את סבלנותו של איש.

כבר כתבתי בעבר על מחשבתי הקופצת מדבר לדבר ולשמחתי הרבה היא קופצת בין דברים שאינם מתקשרים ליום יום ישירות אלא יותר לידע שמעניין אותי. יש כל כך הרבה ידע בתחום השיפור העצמי, המח, התודעה והחיבורים ביניהם למציאות. משהו בי מדלג על ההתקשקשות של היום יום ומחפש תגליות מרתקות בתחום החשיבה.

אולי באופן מסויים פרישתי מאורח החיים המקובל היה כדי שיהיה לי את הזמן לחפש ידע מדהים בתחומים שמעניינים אותי ויש הרבה ממנו ורבים אינם יודעים. ידע שיכול להועיל רבות לאנשים אחרים.

אתמול נתקלתי במשהו שהוא רק קצה חוט וסקרן אותי מאוד. מכון שפיתח אמצעים אודיטוריים ויזואליים לשיפור עצמי. במהלך שנה הם השיגו תוצאות מרשימות בתחום הלמידה. מוחי כבר חוקר דברים דומים אך עניין אותי מה היו התגליות שלהם.

חושבת שאולי החיפוש אחרי פטנטים לשיפור, דרכים לפרוץ את המח והחשיבה ולהוציא יותר נובעת מתוך החוויה הפרטית שלי.

כבר הבנתי מזמן שיש לכולנו יכולות מרשימות רק לא אצל כולנו זה עובד אותו הדבר. לא כולם מגיבים לאותם גירויים ולא כולם מבטאים את זה באותו האופן. נדמה שיש כל כך הרבה יכולת שהיא סמויה מהעין ועד שאדם מגלה עצמו, כיצד לפרוץ את עצמו ומגלה את יכולותיו הוא לא מממש כמעט כלום מהיכולת הזאת.

משהו שלא ידעתי שיש בי זה היכולת למצוא ידע מסוגים שונים ולעשות אינטגרציה בין הדברים. גיליתי זאת תוך כדי חיפושי. גיליתי גם שיש לי סבלנות נדירה בלחפש אחר ידע כשמשהו מעניין אותי ולא ארפה מזה עד שארגיש מסופקת דיי.

קראתי פעם בספר מרתק שבשביל שמוחינו יוכל להיות פתוח לרעיונות חדשים כדאי שיהיה לנו אפילו בסיס קטן וראשוני של הבנה כדי שהמח יבין את השפה של הידע לכשיגיע.

זה גרם לי למשל להקשיב לכמה הרצאות בפיזיקת קוואנטים כי כל כך הרבה מהידע שאני עוסקת בו היום מבוסס על זה. הסרט what the bleep do we know שצפיתי בו בהקרנה מיוחדת ב 2004 עורר אותי להתחיל לחקור.

פעם קניתי ספר שנראה לי מרתק ונקרא אשר גדל ובך. קניתי וגיליתי שאין ביכולתי לקרוא אותו כי חסר לי ידע בסיסי במוסיקה. את זה רשמתי לעצמי להשלים בהקדם. כנראה זה היה יומרני מצידי לחשוב שאוכל להבינו אך לפחות היה לי רצון ובעיני גם זה משהו.

הרהרתי בזה שאני אדם מאוד סקרן אך עם זאת אני מסננת ובוררת מה להכניס לראשי. לא כל דבר שנמצא מחוצה לי יכנס לראשי. בעיקר אני מתעניינת בכלים שיכולים להביא אותי למקומות חדשים בעצמי.

הדימוי שעלה לי בהקשר של ידע שבעיני הוא חסר תועלת, הוא של משקולות שמצמידים אותך למקומך ואני לא אוהבת להשאר במקום אחד.

זו הסיבה שלימודים תאורטיים באוניברסיטה עשו לי בחילה.. דחסו למוחי אינפורמציה מיותרת לחלוטין שאי אפשר לעשות איתה דבר. איזה בזבוז של זמן משאבים שכליים ומשאבים פיננסיים.

חפרתי רבות והיום אני מסיימת בזה. אולי כל מה שרציתי להציע הוא שתלכו בעקבות עצמכם. גלו מה בליבכם ומה מניע אתכם ובאיזה אופן והרשו לעצמכם ללכת בדרככם.

אין זמן יותר טוב מעכשיו לעשות כן.

בוקר טוב. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי