Monthly Archives: ספטמבר 2018

הרי הכביסה והכרת תודה

שוב אפס מחשבות. רציתי לישון אך הגוף מסרב. עדיף לכתוב משהו ממוחי. שוב אין לי מושג מה.

קולות של ילדיי נשמעים היטב. החליטו מיוזמתם להתלבש על הר הכביסה. מלאכים. 

היתה תקופה שהתעסקתי עם התסכול שההרים האלו יצרו בי. הרגשתי כאילו נוצרתי כדי למלא זמני במטלות ביתיות שנתח ניכר מהן מוקדש לכביסות. זוכרת התסכול ואת הצורך שיתנו יד, הרי זו הכביסה שלהם והיכן כתוב בפרוטוקול שזה התפקיד הבלעדי שלי?

נזכרת בחיוך בשביתה האיטלקית שעשיתי. מי שרוצה את בגדיו הנקיים שיקח מהר הכביסה ויקפל. גיליתי שלא שינה לאיש אם הכביסה הנקיה לא תעשה עצירת ביניים בארון. הם שלפו את פריטי הלבוש מההר.. מקומטים.. חיפשו זוגות גרביים.. הכל בלבד שלא יקדישו מזמן המשחקים לדבר הזה.

בהיתי בהר הזה במשך חודש. כל פעם עורמת עליו פריטים חדשים ונקיים שיצאו מהכביסה.. וההר לא התמעט אף לא לרגע.

אחרי חודש נשברתי וקיפלתי את תכולת ההר. גם הערמות המקופלות המתינו בסבלנות הרבה זמן עד שהן נלקחו לארון.

כשאני מנסה לשחזר היכן חלה התפנית.. אני לא מצליחה לשים על הרגע המדוייק את האצבע. אולי ברגע שבו הנחתי לדברים במקום לכפות משמעת ולהתרגז.

מסתבר שלא כל הדברים באמת חשובים לחיים טובים ומאושרים וכל אדם צריך לעשות את ההתבוננות שלו לתוך מה באמת חשוב לו ומה לא.

למען שלוות נפשי הנחתי לדברים הלא חשובים וכל מה שאינו עקרוני לי. למעשה, הגעתי למסקנה שאין לי באמת עקרונות מול הילדים שלי. אינני יכולה לדרוש מהם שיהיו בדמותי או ילכו בדרכי וגם אינני רוצה. כן אני מקווה שיהיו בני אדם מאושרים. בסופו של יום זה מה שחשוב בעיני וגם על זה אין לי שליטה. לא באמת.

אנחנו חיים בחברה תחרותית בה אנשים נמדדים לפי מידת הצלחתם וממונם. אך זו חברה שמייצרת הרבה אנשים מדוכאים וחסרי שמחת חיים.

עם השנים הגעתי למסקנה שאישית אינני מוכנה לשלם באושר שלי תמורת עוד כסף או הכרה. ובחיים לא אהיה מההורים שלוחצים על ילדיהם להשגים כאלה או אחרים. בראייתי, לשם מה צריך להרחיק לכת לתוך הג'יפה של ההשגיות הזאת.. כדי ללמוד את השעורים ולשלם את המחירים אם אפשר ללמוד להיות מאושרים כאן ועכשיו ממה שיש?

זו בריאות נפשית לדעתי.

אני עושה תהליכים מול עצמי כל חיי. כמה הייתי שמחה אילו יכולתי לקצר לילדי את התהליך, שיתחילו מנקודת פתיחה טובה יותר בתוך עצמם. אך אינני יכולה לדעת באמת מה מתחולל בתוכם.. מלבד היותם ילדים מיוחדים ושונים באמת.. וכרגע אני אסירת תודה שהם לקחו את פרוייקט הכביסה על עצמם מבלי שאבקש.

הם מורי הגדולים ביותר… 

עצרו רגע מעשייתכם ועברו בראשכם על הדברים המרגשים.. הטובים.. שגרמו לכם נחת רוח או עזרו לכם גם אם בעקיפין או בדיעבד.. אם של בני משפחתכם, אנשים אחרים שבסביבתכם ועצמכם. במיוחד זכרו את הרגעים החיוביים שמול אלו שאולי מאתגרים אתכם עד הקצה.

יש הרבה רגעים בחיים.. יש כאלה ששווה לנצור ולזכור וכאלה ששווה לשכוח. לפעמים יש ברכה בשכחה. רק את הלמידה כדאי לאמץ ללב אך לא את הרגשות השליליים של ארועים שחלפו ואינם.

התחברו למחשבות השמחות והחיוביות מול כל אדם ומול עצמכם ושכחו את כל ההתקשקשות הרגשית שהיתה בעבר. זה משנה את החוויה הרגעית העכשוית לשמחה יותר.

נדדתי מרעשי הכביסה וצללתי למחשבות ותמונות שעלו בי. עכשיו הזמן לאחל לכולכם שבת שלום מלאת אהבה. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

הורות

חבר כתב פוסט על הורות ומצאתי לנכון לשתף את חוויתי כפי שהגבתי בפוסט שלו, עם חברי.

החוויה שלי עם ילדי תמיד היתה אחרת מהרבה הורים אחרים מסביבי. בחירתי היתה דווקא לשאול את ילדי ולקבל את עצתם במצבים בהם לא ידעתי כיצד לנהוג מולם.

זוכרת את ביתי האמצעית בגיל ארבע עושה סצנות לפני היציאה לגן.. כל בוקר כשמיהרתי להגיע לעבודה. זה שיגע אותי ותסכל אותי שאינני מבינה מה הקטע. פשוט שאלתי אותה כי להתעצבן לא באמת עזר בשיט. כשישבתי ושאלתי אותה לגבי ההתנהגות שלה וכיצד אני יכולה לעזור. היא סיפרה שהיא מתגעגעת לאבא שנעדר רבות בשל עבודתו וכששאלתי מה יעזור לה להפסיק להתנהג ככה היא ביקשה שאחבק אותה. וכך בפעמים הבאות שפתאום היא התחרפנה לי רגע לפני שצריך לצאת מהבית פשוט חיבקתי אותה. זה עבד כמו קסם.

זה מעניין שמשום מה החברה מצפה שנדע לנהוג כהורים ואנחנו גם מצפים זאת מעצמנו. זו ציפיה מוגזמת מאנשים שלרוב עדיין ילדים בעצמם, הצפיה בחברה שההורה הוא מנחיל הדרך .. וגם הורים רבים נוהגים כך מול ילדיהם. "אני אבא שלך אז תעשה מה שאגיד לך. אני יודע הכי טוב." הקטע, שלא תמיד אנחנו יודעים וזה האגו שלנו שדורש שנעמיד פנים שאנחנו יודעים הכל.

אני מחלתי על כבודי מול ילדי. גיליתי שלא אחת התשובות בידיהם וזה לא מורכב כפי שזה נדמה. כשמדברים עם ילדים כשווים ובגובה העיניים מגלים כמה חכמים ורגישים הם. כשמבקשים את עזרתם, עצתם, רגישותם מדהים לאן אפשר להגיע ביחד. לרבים מהם יש יכולות חשיבתיות כשל מבוגר והרבה יותר הבנה משאנחנו מיחסים להם.

בחוויתי הם שותפים לדרך שלנו.. מורים מופלאים ותלמידים מופלאים כמו הבוגרים שביננו. זו יכולה להיות חוויה מופלאה ממש כמו שהיא יכולה להיות מתסכלת. זה תלוי בגישה שלנו בעיקר. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

צלילים מרפאים

פתחתי חצי עין והמוסיקה שנרדמתי איתה חילחלה למודעותי. אתמול בלילה בשונה מהרבה לילות בהם אני נרדמת ברגע, זה לא קרה. יתכן שהסיבה היתה עודף מנוחה בין כתלי ביתי.

למדתי תוך כדי מחקרי, כי הסרוטונין היא תרכובת המצויה בגוף ומיוצרת באור והכרחית לויסות השינה ולייצור המלטונין הורמון השינה. אתמול התחפרתי לי בביתי ובעיקר נחתי. כנראה זו היתה הסיבה שלא נרדמתי מיד.

המוסיקה תמיד מצילה אותי אם יש לי לילה שנראה שהולך לכוון לילה לבן. אני שמה ביוטיוב מוסיקה של binaural for deep sleep. היא תמיד עושה את הקסמים שלה עלי.

לו אנשים היו מבינים את העוצמות והאפשרויות הגלומות במוסיקה מעבר למילוי הזמן או מילוי השקט.. או חיבור לרגש או זכרון.

אני משתמשת בצלילים ומוסיקה לריפוי. לפני שנים בחנות קטנה מלאה קערות טיבטיות בספרד נחשפתי לקסם הזה. למזלי דווקא כשהייתי בחנות היה בה גם קונה, אדם שעושה קונצרטים בקערות טיבטיות. שם בעודי מקשיבה להדגמה שעשה, התאהבתי והתחיל הרומן שלי והסקרנות שלי התעוררה ליכולות שיש בצלילים של קערות מופלאות אלו.

הקערות הטיבטיות או כפי שנקראות באנגלית singing bowls הן כלים מופלאים שמשתמשים בהם בטקסים במזרח הרחוק. אולי בשל כך התחברתי אליהן מיד.

זוכרת את החוויות הראשונות עם הקערות. נדהמתי מהשפעתן ועד כמה הן מכניסות רוגע ושלווה בגוף והמחשבה.

עלתה בזכרוני חוויה שפעם חוויתי עם אדם שהיה חבר ללימודים והיה כל כך היפר שלא יכל לשבת בכיתה. כל הזמן הוא נע החוצה ופנימה.. הסתובב בכיתה אחוז תזזית. באחד הימים הבאתי את הקערות וביקשתי את רשותו לעשות עליו ניסוי. בסיום השעור השכבתי אותו על שולחן וניגנתי בקערות בסמיכות אליו במשך אולי 5 דקות. בסיומן הוא התיישב.. החזיק בראשו עם הבעת תדהמה על פניו ואמר בשקט… איזה מוזר.. פתאום יש לי שקט בראש… זה כל כך מוזר…

היה רגע שחשבתי שאכנס לעניין הצלילים אך המילים משכו אותי למקומות אחרים.

לפעמים נדמה שמילותי רק רוצות לעורר ענין במקום להאכיל בכפית את מי שקורא. אולי מי שמתעניין צריך לעשות איזה מאמץ בעצמו כדי לחקור את הדברים שמעוררים אצלו עניין.

לעיתים קרובות מוחי הקופצני לוקח אותי למסעות חיפוש וגילוי מרתקים. לפעמים אני קוראת מאמר בנושא שמעניין אותי ואז מושג אחד שאינני מכירה יכול לגרום לי לעזוב את המאמר ולנדוד בעקבות הגילויים לדברים אחרים.

עד כמה שזה ישמע מוזר, אני סומכת על עצמי שאני הולכת בדרך הנכונה לי גם כשאני עושה דברים באופן שונה מאחרים.

אז כמו שאני הולכת בעקבות הדברים שתופסים את מחשבתי ויכולה לעזוב מאמר ולא לשוב אליו, כי מצאתי את מה שכנראה הייתי צריכה לגלות, כך אני פותחת ספרים באופן רנדומלי כשנחה עלי הרוח וקוראת פיסקה או משפט היכן שהם נפתחים. כך אני קוראת בספרים שיש בהם ידע. לא מהתחלה עד הסוף. הבנתי כבר שלא כל דבר שנכתב כיצירה מוגמרת ישרת את דרכי. כמו שלא כל מילה שאני כותבת תעניין או תשמש אנשים אחרים. לפעמים די בפיסקה או אפילו במילה בודדה כדי לחולל שינוי או ליצור עניין.

לימדו אותנו לעשות דברים באופן מסויים. למשל ספרים לקרוא מהתחלה עד הסוף. שנים רבות נהגתי כך כשקראתי סיפורת. ואז התחלתי להתעניין בספרים אחרים ופתאום גיליתי שלמרות שהם מועברים בדרך מסויימת, אותי משמש דווקא לדוג מתוכם מילים אקראיות מבלי שאמלא את מחשבתי ברעיונות של אנשים אחרים.

לפעמים די במילה או משפט כדי לעודד את המח להפתח לכיוונים חשיבה חדשים.

זה מה שאני עושה. חושבת לי מחשבות. ולא בהכרח מהסוג המקובל. אינני מתעסקת עם החדשות שמזינים אותנו.. אינני מתעסקת בלדאוג.. אני חושבת על החוויה האנושית המופלאה שלי. על העושר, השפע והיופי בעולמנו. כל כך הרבה מורכבות עד כי לפעמים הדברים נראים כאוטיים, מה שהם לא. זה רק אנחנו שלא מצליחים לתפוס את התמונה המלאה וגם לא שבב ממנה. פשוט אין לנו את יכולת הראיה וההכלה של כל מה שקיים כדי להבין את היופי.

אני מרגישה בזה מבלי שמוחי מבין את הכל. אני מרגישה לפעמים כמהלכת בגן עדן הזה, המלא באפשרויות מעבר למה שהאנושיות יכולה להבין, נוגעת בעלה.. מתבוננת בפרי.. בחרק.. רואה את העושר אך לא יכולה לתפוס את היקפו במחשבתי.

הדימוי שעלה בי קשור לאביחי אוחנה זוכה האח הגדול שבראייתו כמעט עיוור לחלוטין ורואה רק חריר קטן מתוך כל שדה הראיה החשוך שלו. כאלה אנחנו.

הסתיימו הרהורי הבוקר שאני חולקת איתכם. החיים שלי דורשים את תשומת ליבי וחזרתי אליהם.

בוקר טוב. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

חיבורים

יצא לי לראות כמה סדרות ישראליות מרתקות בימים האחרונים. אורים ותומים ושטיסל.

יש בי צמא לדעת עוד על עולמות שזרים לי. ועכשיו הצמא שלי הוא לאורח החיים החרדי.

לא.. אינני מתכוונת להתחזק. אני חזקה בתוך עצמי מול עצמי ומול היקום כולו. אינני צריכה חוקים וכללים שינחו אותי כיצד לחיות את חיי או כיצד להיות בן אדם. כן יש בי צורך להבין מהיכן אנשים באים. כל כך הרבה אינני יודעת.

מצאתי עצמי פעורת פה לנוכח הטקסים.. המושגים האחרים.. האמונות. פעורת פה ומרותקת. ככל שראיתי יותר רציתי להבין יותר.

החיבור שלי ואהבתי הגדולה היא אנשים. יש בי רצון להבין דברים שאין לי מושג בהם כדי שאוכל לפתוח ליבי עוד יותר. אולי זה נשמע מוזר, אך לא עבורי.

בימים האחרונים קרו לי פעמיים דברים מופלאים. יום אחרי יום. במוצאי שבת בעת שעמדתי לצאת מהבית, דקה לפני שיצאתי, התפוצץ צינור מים במטבחי. לו יצאתי דקה קודם, לא יודעת מה הייתי מוצאת. בכמה הדקות הבודדות עד שסגרתי את הברז הראשי כמעט כל הסלון והמטבח שלי הוצפו. באופן פלאי מצאתי מישהו שיעזור לי לסגור את המים. מבחינתי היה זה מופלא שכל מה שקרה קרה רגע לפני שיצאתי.. אמרתי בליבי.. איזה מזל…

למחרת בבוקר עשיתי השלמת קניות בסופר וראיתי כסא קמפינג שרציתי לקנות במבצע. כשבאתי לשלם התברר ששמו אותו לא במקום הנכון ומחירו יקר יותר. אך בשל הטעות של החנות היו מוכנים למכור לי במחיר שהיה כתוב. עמדתי לשלם ואמרתי לעצמי.. אולי כדאי לבדוק את הכסא? הקופאית הסתכלה עלי במבט של ערב חג היום. יש הרבה אנשים. הוצאתי את הכסא מאריזתו.. המושב היה מלא בחול ים וראיתי בורג רופף.. כשהתעמקתי בכסא ראיתי שהוא בכלל שבור. עכבתי את האנשים בתור.. אך למזלי גיליתי שזה לא כסא שראוי לקנות.

אני לא לגמרי יודעת מדוע סיפרתי על שני הדברים בכפיפה אחת. על הצורך שלי ללמוד אנשים והדברים המעניינים שקרו לי. אולי זה קשור לקשב למה שמעבר..

הצורך שלי להבין אנשים נובע ממשהו. תחושה כזאת, שזו דרכי ולכל דבר שמרתק אותי או יש לי צורך ללמוד, יש תפקיד בחיי.

נסיון חיי לימד אותי שכל הארועים בחיי קשורים אחד לשני כמו מחרוזת בה שזורים חרוזים על חוט. בראיה לאחור אני רואה את ההקשרים בין ארועים בבגרות שלי לילדות שלי.. למידה אחרת שפתחה בפני חוויות עתידיות לא שיגרתיות.

אני רואה את החיבורים. יהיו אנשים שיגידו שהכל מקריות. אישית אינני מאמינה במקריות בכלל. פשוט אני רואה את החיבורים. כל התובנות שלי על החיים מתחילות בזה. דבר לא קורה סתם כך.

הייתי בטוחה הבוקר שלא אכתוב דבר בימים הקרובים. התחשק לי לשתוק. רגע לפני שהתחלתי לכתוב היתה בי דממה והרגשה שאינני רוצה לכתוב דבר. קראתי פוסטים והתעטפתי בשתיקה. מסתבר שלמשהו בתוכי יש רצונות אחרים לגמרי.

לפעמים אני תוהה על הדרך האחרת והמוזרה שבחרתי לעצמי. אולי משהו בי יודע יותר מעצמי מה הדרך שלי ומכוון את בחירותי. לפעמים הבחירות האלו מאתגרות את עצמי. זה מצחיק. אינני צריכה שיאתגרו אותי. אני מאתגרת את עצמי.

בשקט של חדרי המואר באור בוקר יום חג, אני מוצאת עצמי מהרהרת באי הידיעה שהיא מנת חלקי. אולי נדמה שאני יודעת ומבינה הרבה.. אך אני מרגישה מה נכון ולא יודעת כמעט כלום.

בוקר טוב. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

רוחניות ושלוות נפש

אתמול הייתי בארוע שמטרתו היתה חיבור אנושי בין אנשים זרים במבט עיניים. כמעט לא הלכתי אליו בשל כל מיני הפרעות אך בסוף העדפתי להגיע באחור מבכלל לא.

הגעתי לכיכר הבימה ונגלה לעיני מחזה סוראליסטי.

קבוצה של אנשים ישבה בזוגות או בודדים.. אחד מול השני, מביטים אחד לתוך עיני השני וממש לידם התקיימה הפגנה פוליטית מזעזעת בקולניותה.

הדהים אותי קיום שתי פעילויות שכאלה אחת לצד השניה. אקטיביזם רוחני אוהב ואקטיביזם פוליטי צעקני ומתלהם.

ישבתי מול אנשים והבטתי לתוך עיניהם וראיתי את היופי האנושי.. הרגש.. הרגשתי את האנרגיה בשקט של לצלול לתוך עיניו של בן אנוש אחר. זה היה יפיפה ונוגע ללב.

החוויה הזאת להיות במפגש לבבות אנושי כזה שברקע שומעים את הצעקות מהרמקולים אתגר לא מעט מהאנשים. המילים נטפו שנאה וכעס וזה היה כל כך מנוגד לדבר שלשמו היתה הפעילות הזאת.

אנשים ישבו בכל זאת מביטים אחד בעיני השני.. מדי פעם מתחבקים… מחליפים בני זוג… למרות ההפרעה הגסה ולא ויתרו.

זוכרת משפט אחד מהרמקולים הרועמים שזלג לתוך מחשבתי והפריע את ריכוזי "יש כאן מישהו שמאיים על קיום ההפגנה. קומו על רגליכם וצאו לחסום את הכבישים עד שתבוא המשטרה…"

אני שמחה שמעולם לא השתתפתי בהפגנות. לפחות זו ביישה אותי כבן אדם מתקשר. לא יכולתי לא לחשוב על השכנים המסכנים שצריכים לסבול את הרעש המטורף הזה כל כך הרבה זמן.

כשעברתי ליד ההפגנה כשהספיק לי מהצעקות וראיתי את הגנרטור שאליו מחוברת התאורה והרמקולים עברה מחשבה משעשעת בראשי.. באיזה מהירות היה משתרר שקט לו הוצאתי את השקע מהחשמל.

וואו כמה מילים של שנאה אפשר לומר בערב אחד.. כמה תסכול אפשר לשפוך. לא הקשבתי לתכנים. רק לדרך בה הם נאמרו.

שמעתי מחלק מהאנשים בארוע השקט שאני הלכתי אליו כמה הם לא יכולים לסבול את הניגודיות הזאת.. ואני חשבתי לעצמי שזה דווקא טוב להיות בסיטואציה כזאת מאתגרת. זה היה הרגע כפי שהיה. לא כפי שחשבתי שיהיה או רציתי. כמו שהוא היה. להיות בזה הזכיר לי שלעיתים קרובות זה מה שקורה. לחיים יש תכניות אחרות. אנחנו יכולים להתלונן על זה.. או שאנחנו יכולים בפשטות לחיות אותם עם כל מה שיש בהם באהבה.

הפגנות הן תופעה חברתית בלתי נמנעת.. יש אנשים מתוסכלים וכועסים שבוחרים לצעוק את האמת שלהם.. לא כולנו אותו הדבר.

הערב הזה היה תזכורת טובה למקום הזה בו אנו חיים. מבחירה כמובן. מי שלא אוהב הולך בהזדמנות הראשונה. לא חסרים יורדים או אנשים שבורחים להודו כי זה מאתגר עד הקצה לפעמים להיות כאן.

ה"להיות כאן" הוא בסך הכל מראה להיכן אנחנו נמצאים בעצמנו. האם אנחנו יכולים להיות בשלווה בעצמנו לא משנה מה או האם אנחנו משליכים את כל מה שלא עובד בחיינו על הסביבה במקום להתבונן פנימה.

זה המבחן האמיתי בין התיפיפות נפש של "אני רוחני ואני לא יכול לסבול אנשים שאינם כאלה" ואני מתנצלת על הבוטות, לבין להיות בן אנוש שמבין שהוא חי בעולם הזה… בקרב אנשים מכל מיני סוגים. בעיני, כשאתה מבין את מקומם של אחרים, זה אומר שאתה מקבל את עצמך. טוב עם פחות.

אינני אומרת שחייבים לאמץ את כולם קרוב קרוב.. אך אפשר להבין שלא כולם זהים.. לפעמים אחרים לגמרי.. ועדיין אנחנו כולנו בדרכנו, כל אחד בדרכו ואנחנו כולנו שותפים לחוויה הזאת. יש חשיבות ומשמעות לכל אחד מאיתנו במכלול האנושי הזה.

אם מישהו או משהו מאתגר אתכם, הייתי מציעה להתבונן פנימה ולשאול מדוע זה מאתגר אותי. או לשאול.. מדוע זה יוצר בי תגובה כזאת או אחרת.

אנשים אחרים הם מראה מופלאה למי שאנחנו ובלעדיהם לא היו לנו טריגרים שיעודדו אותנו להסתכל פנימה ולבחון היכן אנחנו בתוך עצמנו. לא היתה לנו שום נקודת ייחוס שתתן לנו אפשרות לבחון מי אנחנו.

אתמול הייתי בארוע שגרם לי לגחך בתוך עצמי. המציאות לפעמים הזויה אך עדיין היא מופלאה.. ססגונית ומרגשת.

האנשים שפגשתי רגשו אותי.. המפגש עם התגובות להפגנה ריתק אותי ונהנתי כי אני בישראל. ארץ של ניגודים שאני אוהבת. ארץ של אנושיות מתפרצת שלפעמים מאתגרת עד הקצה.

ערב חג סוכות היום ובאופן סימבולי איגוד ארבעת המינים מדבר על החיבור האנושי. הבישולים קוראים לי לצאת מהמסך ומהקרינה שכבר זמן מה מכאיבה לידי.

מחייכת אליכם באשר הינכם. ואוהבת.. בהחלט אוהבת. גם אם אינני מכירה אתכם אישית.

בוקר טוב. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

הוכחות

מישהו מחברי שאל משהו וחיפש את התשובות לשאלתו בתחום המדע. אנשים תמיד מחפשים הוכחות ואם אי אפשר לספק להם הוכחות מדעיות או הסבר, אז מבחינתם זה בלתי אפשרי.

יכולה לספר מחוויתי ששנים רבות היו דברים שחוויתי ולא היה לי שום הסבר למה זה היה בדיוק. עד שמצאתי לזה איזו הגדרה או הסבר שמישהו נתן לזה.

מהרהרת בשיחה שהיתה לי עם אדם יום לפני יום כיפור במפגש חברתי. הוא אמר שאין לנו דבר שהוא לא לקוח מאיזה מקום אחר.. אם זו אמונה או הגדרה או אפילו המשמעות שאנחנו נותנים לעצמנו. הרהרתי בשיחה הזאת גם אחרי שהסתיימה. באותו הרגע של השיחה האיש חשב שאינני מסכימה איתו אך זה בהחלט לא היה המקרה. רציתי להעביר לו נקודה בעניין אך היה רועש מדי ועם הרבה הסחות דעת כדי להמשיך בדיון.

חושבת על כל החוויות המוזרות למדי שחוויתי בחיי ומה קרה במוחי בזמן שהן קרו.. נזכרת בסיפורים של אנשים שהיו עם שתי רגליים על הקרקע ושפויים לחלוטין שחוו חוויות מטלטלות שלא היה להם דרך להסביר מלבד לתאר.

האם אנחנו לגמרי שאולים בכל מה שמרכיב אותנו? לא. כנראה רק בכל מה שקשור לאמונות.. הגדרות.. תבניות… מעטים ממציאים את הגלגל מחדש. אך החוויות האלו שעדיין אין להן הסבר.. לא הגיוני ורציונלי.. לא שאני יודעת עליו.. לא בהכרח שיש לו הסבר מדעי פשוט וזמין.. עדיין קיימות. מאוד אישיות.. מאוד אמיתיות למי שחווה אותן.

האם אלו תעתועי המח? ואם אין לזה הסבר שמישהו יכול לספק על החוויה, האם היא לא התקיימה או אין לה תוקף במציאות?

מי אמר שהמקום בו המודעות שלנו נמצאת בה כרגע, תקפה יותר מחוויות אחרות שהתודעה המורחבת יותר חווה? או מחלומות למשל?

אני חושבת על האנשים שמחפשים את ההוכחות כדי לקבוע מה קיים ומה לא. מה אפשרי ומה לא. פעם אנשים האמינו רק במה שהם ראו. וכל מה שלא.. לא היה קיים כמו אויר.. גלי רדיו ועוד דברים רבים אחרים.

היום הרבה אנשים מגלים מתוך חוויות חייהם שיש הרבה מעבר למה שנראה או ניתן להוכחה.

המדע עוד לא שם כדי לתת את ההוכחות שאנשים מבקשים לעצמם… מתישהו אולי הוא יגיע ואז דברים כמו שיגור אנשים במרחב ובזמן יהיה אפשרי כי מישהו חשב את זה.. היה יצירתי מספיק לתאר משהו שאיש לא תאר קודם ופתח את הדלת לכיווני מחשבה אחרים, כאלו שיעודדו אנשים נוספים לצאת למסע חיפוש אחרי האפשרויות.

יש אנשים שמרותקים לחיפוש אחר הוכחות.. יש אנשים שמבקשים לעצמם ליצור דברים שמחשבה של מישהו אחר הגתה ברגע של גילוי גאוני.. יש כל מיני אנשים.. אותי מעניינת המחשבה. מרתק אותי המח האנושי ויכולותיו. מרתק אותי הגוף האנושי ויכולותיו.

אינני מחפשת הוכחות כי אני לגמרי בחוויה של מה שאני עושה. חוקרת את האפשרי לי בגופי ומחשבתי. לפעמים אני שואלת רעיונות של אנשים אחרים כדי להסביר, במיוחד כשאני מגלה שעוד מישהו חווה כמותי והצליח להסביר. לפעמים החוויה שלי מרחיקה לכת מעבר להסברים ורק הרצון לתווך אותה לאחרים גורמת לי לחפש דרך להסביר.

יום אחד היה לי דיון עם איש יקר ששאל אותי מדוע אינני משתמשת במשני תודעה בשביל חוויות. חייכתי. אני עושה את הדברים אחרת. אינני כאן כדי לצבור עוד ועוד חוויות. הפעם אני בשביל דברים אחרים.

לעיתים אני מרגישה יוצאת דופן כשאינני איזה מפלצת מריירת לאיסוף חוויות. אומרת מפלצת כי זה הדימוי שעלה בי כרגע ואינני אומרת זאת כדי לעלוב באיש. אין בי רעב לזה. כבר הייתי שם. היום אני חוקרת את איך הביטוי האנושי שלי מתנהל במרחב, ב"מציאות" ובמה יש מעבר.

נראה לי שאיבדתי את רובכם כבר מזמן עם מילותי. 

חושבת על המרוץ אחרי החוויות.. ומרגישה את שלוות הנפש בתוכי. אינני צריכה לרוץ לשום מקום. האושר שלי נמצא במליון רגעים פשוטים ומופלאים שזמינים לי ומקיפים אותי ביום יום.

אין בי צורך לרדוף אחרי דבר ואיש כדי שיהיה לי מעניין.. כדי שארגיש תחושת הישג או מסוגלות. יש לי את עצמי. גופי ומחשבתי.. הם עולמות שלמים שאפשר ללמוד ולחקור בחוויה. לא צריך להרחיק לכת.

חושבת עליכם אנשים מופלאים.. מתי לאחרונה הפנתם את הקשב למה שקורה בגופכם ומחשבותיכם? מתי הרשאתם לעצמכם גילויי יצירתיות ולעשות דברים אחרת מול עצמכם?
מתי התבוננתם בשקט פנימה במקום החוצה?

אנחנו חיים בגוף פיזי במציאות שעולה על כל דמיון. החוויה שלנו היא כזאת שכולנו שותפים לה בדברים מסויימים אך היא ייחודית לגמרי בדברים אחרים.
עבורי החיים האלו הם מתנה יקרת ערך ואני חשה זכות גדולה להיות כאן בזמנים מרתקים כל כך.
אנחנו כולנו כאן ביחד יוצרים הסטוריה שפעם אנשים אחרים ילמדו.

המילים שלי נגמרו באחת. מרגישה את השקט אחרי המשפט הזה.

בוקר טוב. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

כיפורים

הרבה אנשים שאלו אותי אם אני צמה.

לא מבינה מדוע זה משנה לאנשים אם אחרים צמים או לא. האם זה כדי לקטלג ולשים בקופסא של מאמינים או לא?

אני יודעת שלא חטאתי כלפי איש.. אני עוצרת במחשבתי ובודקת מול עצמי אם דברים שנעשים בחוסר מודעות הם חטא.. או דברים שנעשים מכוונה טובה שמשתבשת הם חטא.. אם מחשבה שלא עושה חסד עם אחרים.. מקטלגת.. דנה.. האם תמיד המחשבה שלי טהורה? כנראה שלא. אני אנושית.. ועושה את חשבונות הנפש שלי מול עצמי יום יום.. לפעמים כמה פעמים ביום.

זה חיבר אותי למחשבה על השיח בנושא שיפוטיות וחוסר שיפוטיות.. עוד מילה שאוהבים להשתמש בה.

האם אפשר לנוע ולהתקדם בתוך עצמנו ללא התבוננות פנימה והשוואה בין מה שאנחנו במהות לבין ההתנהגות שלנו? האם אפשר לסגור את הפער בין מה שאנחנו במהות לבין האנושיים ללא התבוננות פנימה?

אולי עלינו בפשטות להיות כפי שאנחנו?

אינני חושבת שיש תועלת בלבעוט בעצמך על כל פעם שנהגת באופן לא אידיאלי.. אם יש כזה דבר בכלל. פעם בעטתי בעצמי בלי סוף… עד שהבנתי שאני בגוף פיזי.. וזה בסדר לפעמים להיות פחות ממושלם. למדתי לחמול את עצמי ולא להחמיר עם עצמי כפי שפעם נהגתי. למדתי לאהוב את עצמי ברכות כי יש לנו מספיק אתגרים להתמודד איתם ורק כשמרגישים את האהבה הזאת כלפי האנושיות של עצמך על כל גווניה, אפשר גם לעשות כך מול אחרים.

אז כן שיפוטיות.. לא שיפוטיות.. זו עוד מילה שאנשים משליכים לחלל בכל הזדמנות. כשלמעשה לאנשים שונים נותנים לה משמעויות שונות. כמו אגו.. שמתכוונים לגאווה.

ליבי שקט וחף מחרטות. אין בי שנאה או כעס או מחשבות רעות על אף אדם גם לא מול ארועי חיי. אף לא אחד. רק הודיה לכל אותם אנשים שעברו בחיי ולימדו אותי משהו. אינני מוחלת לאיש כי למחול זו מילה מתנשאת קצת.. מי שם אותי מעל אדם אחר שאמחל לו? אני מחבקת באהבה כי זה מה שאני יודעת לעשות.

קפצו למחשבתי המילים חמלה ומחילה.. לחמול זה לגלות הבנה מתוך הלב.. למחול זה לסלוח. אפשר לבקש מחילה.. אך לומר.. מחלתי לך.. זה מתנשא בעיני.. אולי התשובה לבקשת מחילה היא "אני אוהב אותך".

בוקר שכזה.. המחשבות שאני חולקת עמכם גורמות לליבי לחוש בהדהוד האנושי שמסביבי. מרגישה מבורכת ושמחה.

בוקר טוב אנשים אהובים. גם אם אתם מאתגרים או איתגרתם אותי אני מלאה בהודיה על הזכות לחוות את זה.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

אבא

אבי נפטר לפני שנה וביום חמישי נעלה שוב לקברו… מה שמהדהד בי בשנה האחרונה זו אהבתו לבני האדם.

אולי הוא איננו בגוף פיזי אך הוא בליבי כל הזמן, מדבר אלי במליון דרכים.. מנחיל לי את אהבתו וחמלתו לאנשים אחרים.

זו המורשת שלי. האב המופלא שהיה לי ועדיין הינו. ממשיך להתקיים בכל מעשי והבנתי.

אדם נדיר שהיתה לי הזכות שיהיה אבי.

מהותו עוברת בליבי לעיתים קרובות.. מזכירה לי אהבה מהי ומעלה בי חיוך, שמחה והכרת תודה על מה שישנו בחיי.

דברים השתנו מאז המשיך בדרכו אך בדרכו המיוחדת הוא שב ומזכיר לי שאל לי ליפול לאשליה. כל מה שהיה ישנו. דבר לא מופחת.. רק משנה צורה.

ואני זורמת עם מחשבתו ומהדהדת אותה. אבא מופלא. הוא נמצא בליבי ברגע זה בו אני כותבת את מילותי. מלטף ומחבק ואוהב כמו שתמיד אהב. בנדיבות לב.

Posted in Uncategorized

רגעים של חסד

רגעים של חסד… זה המשפט שנשתל בראשי עם כניסתי למיטה.

כבר חשבתי שעוד רגע ארדם ואז הוא הפיע.. מבקש ממני שלא אתעלם ואכתוב כמה מילים.

מזכרתי בדברים שכל מיני אנשים כותבים.. מילים מכל מיני סוגים. חולקים מרחב משותף של מסך ומקלדת.. חולקים רגעי שמחה ועצב עם חברים שאולי לעולם לא יפגשו.

וחשבתי על העושר הקיים בחיינו בכל רגע ורגע. מחוץ למסך ולמקלדת. פשוט בחיים עצמם.

יש אנשים שכל הזמן חושבים על האושר העתידי שלהם "כש x יקרה אהיה מאושר".. יש אנשים שמעלים זכרונות ברגעי נוסטלגיה, מהרהרים בזמנים מאושרים, במה שהיה ואיננו יותר.

הזמן היחיד הוא הווה. כאן ועכשיו. ההווה שלנו מלא רגעים ששווה להתענג עליהם. העתיד עוד לא כאן ומה שהיה מת וכדאי לא להסחף להשוואות אליו. זה פשוט חסר תועלת.

יש באפשרותנו לשם לב מה תוכן מחשבותינו. היכן מחשבתנו? האם היא נוכחת בעכשיו או נסחפת לכל מיני זמנים אחרים?

הרגעים האלו של ההוה, הם אלו שמחזיקים ביכולתנו להיות מאושרים כבר עכשיו.. בלי להתנות את זה בהתרחשויות כאלה או אחרות. זה עניין של בחירה מודעת.

המח שלי נפרם עכשיו וזולג לכיוון השינה.. אני חושבת על המתנות המופלאות בחיי. כל כך הרבה דברים קטנים ששווה להעריך ולשמוח בגינם כבר עכשיו.

אנחנו כאן עכשיו. ביכולתנו לבחור לשמח במה שיש לנו בזה הרגע. יש הרבה אנשים בעולמנו שאין להם את מה שיש לנו.

זהו.. זה השלב שהמח שלי כותב משפטים מצחיקים כי מחשבתי חומקת באמצע משפט.
זה היה פוסט שנכתב תוך כדי ניקור לתוך השינה. מצחיק למדי.

לילה טוב. אני מאושרת. 

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

אמון ואמונה

צהרי יום שישי… בלב העשיה מחשבותי נודדות לכל מיני דברים שהעסיקו אותי לאחרונה. ברגע שלקחתי את הטלפון ליד פתאום נהיה שקט בראשי. זה כנראה מן סימן מוסכם ביני לביני שעכשיו צריך לפנות מקום למשהו. כמו הרגעים שאני עומדת מול דף לבן כי היה בי דחף להניח צבע ומרוקנת את מחשבותי.

יש דברים מסויימים שעוברים בי רק כשאני מפנה את מחשבותי. אינני יודעת ממש להבדיל אך זה שונה מהפעמים שאני באה עם מחשבה שאני רוצה לשתף.

הפעם הבטן מובילה אותי. מצחיק לומר הבטן כי זה משהו בין המח ללב ואינו נמצא בגוף. שלוחה של זה נמצאת בחיבור בין הארצי לרוחני.

בשלב זה הרגשתי את העייפות משתלטת עלי והחלטתי לעצור את המחשבה שהופיעה. אינני נוהגת לכתוב ולעצור אך היום זה קרה מספר פעמים והשטף הרגיל שלי הופסק.

הקשבתי למה שהיה שם ולתחושותי ונתתי לעצמי את ההפסקות הללו.

אינני נוהגת לחשוב על הדברים בטרם הם יוצאים מתוכי. כשהם נכתבים הם כבר תוצר מוגמר אפשר לומר.

מבחינתי זה המקום של "לסמוך על היקום" ועל עצמי. לסמוך על הדבר שמתחבר ויוצא מהבטן, בידיעה ברורה שאמצא תמיד כשאני צריכה את הדבר הזה שאין לי מושג מהו.

המון פעמים נדרשתי כמטפלת או יוצרת להשתמש באלתורים יצירתיים. תמיד היה בי את האמון כי מה שצריך להגיע לעזרתי יגיע בדרך כזאת או אחרת, בדיוק בזמן הנכון. זה עובד כך תמיד עבורי ומתוך חוויתי כל שנדרש הוא אמון.

אנחנו כבני אדם די קטני אמונה. כך למדתי עם השנים וגם אני נדרשתי ללא מעט תזכורות עד שהעובדה הזאת חלחלה לעומק חוויתי. תמיד יש את הדבר הזה שעובד עבורנו ולטובתנו אילו רק נאמין שכך הדברים עובדים.

אם יש משהו חשוב שלמדתי בחיי, הוא שאיננו לבד אף פעם. תמיד קיימת עזרה עבורנו בכל מצב ובכל מקום ובהרבה צורות שדעתנו איננה יכולה לתפוס אפילו.

היא נמצאת שם עבורנו כל עוד אנחנו סומכים על כך שזה נמצא ועובד לטובתנו.

יהיו שיגידו שאמונה היא דבר חזק. באמונותינו נמצא הבסיס על פיו נוצרת המציאות שלנו. מה שנאמין הוא שיקרה.

מחשבתי תמיד פתוחה לאפשרויות הבלתי נדלות שקיימות מסביבי. תמיד מבינה שאיננה באמת יודעת דבר אך כל הידע שצריך נמצא במרחק הושטת יד.

היום מחשבתי זרמה ונקטעה מספר פעמים ואינני יודעת מדוע. אך אני יודעת שכך זה היה צריך להיות. המדוע איננו מעניין באמת.

הרבה דברים מתרחשים סביבנו כל הזמן ואין ביכולתנו להבין את החיבורים וההקשרים של כל מה שקורה. אך כל מה שקורה מדוייק.

אוהבת אתכם אנשים יקרים שאינני מכירה. מכירה בטוב שנמצא בכל אחד ואחת מכם ובטבע השמימי שנמצא במהות כולנו.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי