Monthly Archives: אוקטובר 2018

הבחירות האינסופיות

יש רגעים שאני מרשה לכל מיני התקשקשויות לגעת בי… אני שמחה שהבוקר התנערתי מכל הדברים שנגעו בי ולא היו שלי.

כאשר הלב פתוח לפעמים דברים נכנסים מבלי שהוזמנו פנימה ואז אני חווה תגובות אנושיות ואת עצמי באופנים שפחות נעימים לי.

לשמחתי חיי עשירים כל כך שאני מוקפת בתזכורות למה עושה לי שמח באמת וכשאני נזכרת כל השטויות עפות בשניה מהחלון.

זה בוקר משובח מלא שפע ושמחה. כמו כל יום… רק שהבוקר אני זוכרת שאני יכולה לבחור היכן להיות במחשבותי וברגשותי. מה לאפשר ומה איננו רצוי.

האנושיות הזאת הוא דבר הפכפך… אני יודעת שאני מושפעת לפעמים מההורמונים. לא רק אני. כולם. הרבה מהזמן. וההבדל לפעמים זה האם לתת לעצמי להיות מושפעת מהשטות הזאת או לא.

זה לא פשוט לזכור את זה כשאיזה וריד התפוצץ לך במח כי מישהו לחץ לך על איזה כפתור. לא פשוט כל הזמן לזכור שאנחנו יכולים להתעלות מעל הרבה דברים. זו פשוט בחירה. רק צריך לזכור שהבחירה קיימת ומי זוכר כל הזמן?

הבוקר אני מחבקת את עצמי בחיוך ובחמלה המתבקשת לאנושית שבי זו שלפעמים מתחפרת בעקשנות ותוקעת רגליים בקרקע להשיג את מה שהיא רוצה.

הרי אני יודעת היטב שכל מה שנדרש באמת זה לנשום עמוק ולחכות בסבלנות שכל מה שצריך להסתדר יסתדר מעצמו. ראיתי את זה אין ספור פעמים קורה במצבי קיצון וכיצד לפעמים אני שוכחת?

מעולם לא טענתי לזכרון. יותר מזה, תמיד צחקתי על זה שהזכרון שלי דומה לגבינה שווצרית מלאת חורים וכל הפרטים נופלים תמיד לחורים. זה נכון כנראה לגבי פרטים שמחשבתי פותרת כלא חשובים. אך זה… לא באמת יכול ליפול לשם.

זה כמעט נהפך לי לטבע שני. לזכור את הבחירות האינסופיות הנתונות בידינו.. לנשום עמוק ולחכות בסבלנות. ובכל זאת יש רגעים שהאנושיות הזאת מצליחה לטרוף לי את הקלפים לרגע ומשכיחה ממני את הדברים החשובים מכל.

הייתי יכולה לבעוט בעצמי אך זה חסר טעם. אולי הבהובי האנושיות האלה הם מה שעושים לי את ההרפתקאה הזאת למעניינת במיוחד. האם לא בשביל זה אנחנו כאן? החוויה האנושית?

צוחקת לעצמי עכשיו. יכולה רק להודות למי שלחץ לי על כפתור כזה או אחר וגרם לי להיות סופר אנושית.

אני אוהבת אתכם. כולכם מתנה לחיי… מורים אחד אחד.
תודה. 💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

EM אדמה לגידול צמחים

הינה רעיון למי שמתעסק בגינון וגידול צמחים ולא שמע על "EM אדמה".

אני מגדלת למעלה משנתיים ירקות וצמחי תבלין בעדניות בהצלחה.

בעת שיטוטי בחווה אורגנית בערך בתחילת ההתעסקות שלי בגידול ירקות, ראיתי פועלים רוקחים משהו במיכלי ענק. מאחר והסתכרנתי שאלתי מה זה. אמרו לי EM.

חיפשתי את הדבר הזה ומצאתי אותו במשתלות. יש כזה להשבחת האדמה וכזה להשבחת הצמיחה.

עוד בטרם השתמשתי בזה לראשונה, חבר יקר שמומחיותו גידולים אורגניים, חקלאות והרבה דברים אחרים, הסביר לי שהתערובת הזאת שקניתי, EM אדמה, היא חיידקים המשביחים את האדמה. הוא הסביר שניתן להרבות את התערובת כפי שעושים עם מחמצת שמגדלים ומזינים. חיפשתי באינטרנט לגבי זה ומצאתי כיצד עושים EM active. תערובת בה החיידקים פעילים ואקטיביים יותר מאלו בבקבוק המקורי.

אלו הבקבוקים שרקחתי לטובת שתילי הצעירים. EM אדמה מהול במים ומולסה, שיהפך לאקטיבי עוד שבוע-שבועיים.

הצמחים מתים על זה וזה אורגני.

 

Posted in הכתיבה שלי, טיפים

אהבה זו מהות

משיבה לפוסטים שקראתי בנושא אהבה.. אני לא מצליחה להבין את הבלבול הזה בנושא אהבה.

אהבה היא מהות. היא יכולת לקבל ולהכיל ללא תנאים מוקדמים.

כיצד זו אהבה אם אני אומרת למישהו.. אוהב אותך רק אם תאהב אותי חזרה.. אוהב אותך רק אם תעשה מה שאני רוצה.. או אוהב אותך רק אם תחשוב או תרצה אותם דברים?

זאת אהבה זאת???

אהבה היא מהות. זה משהו שאתה מוצא בתוך עצמך ואם לא מצאת את זה עדיין אז כל מה שיהיה עם אנשים אחרים יהיה רק תשוקה או מפגן הורמונים וכימיקלים שמשגעים את הרגש.

כשנמצאים במהות אהבה יש שלווה ושקט בלב. יש וודאות וביטחון. וזה בהחלט לא תלוי במישהו אחר שצריך למצוא אותו.

זו יכולת שרוכשים עם הזמן וההבנה. זו יכולת שדורשת לשים את האגו והגאווה בצד. ודורשת לבוא לקשר עם לב פתוח לגמרי.. מחשבה פתוחה.. ורצון אמיתי.

זה לא משהו שנתקלים בו סתם כך.. זה משהו שצומחים ומתפתחים לתוכו. זה כמו ללמוד ללכת.. או ללמוד לדבר.

כל סערות הנפש והטלטלות.. הם תוצר של השתוללות הורמונלית המשפיעה על הגוף הנפש והרגשות. אם רגע אתם מרגישים אוהבים ובמשנהו אינכם? זו לא אהבה. זו תשוקה והורמונים שמחרפנים את דעתם של אנשים.

כל כך הרבה פעמים כתבתי על זה.. ונדמה שכמה שאכתוב עדיין זה משהו שקשה להפנים אותו משום מה.

אהבה… כולם נורא רומנטיים.. אך מה תעשו בעצמכם למען מושא אהבתכם? אם זה מתחיל במילה "תלוי".. זו לא אהבה זה בולשיט. אך אנחנו אוהבים את ההרגשה של ההשתוללות ההורמונלית.. זה עושה לנו ריגושים ופרפרים בבטן.. ולפעמים עצבות וגעגוע.. ואפילו מביא אותנו לידי רגשות קיצוניים כמו כעס קנאה ושנאה. כי זה לא אהבה. נקודה.

אהבה זה קודם כל מול עצמך. זה להיות במהות של להכיל ולקבל בלי תנאים ובלי "אבל". את עצמך קודם.. ומתוך זה ללמוד לקבל גם את האחר בדיוק כפי שהוא מבלי לרצות לשנותו או לדרוש שיתאים עצמו. זו אהבה.

באהבה אין סבל. יש רק רגשות טובים והרבה שלווה נפשית.
💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

התחלות

נדמה לי כאילו יובלות לא כתבתי משהו באמת שווה. מוצאת עצמי בעיקר מגיבה לפוסטים עד שאני מתייאשת מזה שאחרי כמה דקות גוגל מחזיר אותי לתחילת הרשימה. יש רגעים שאני מתבעסת מזה שאני מפספסת חלק מהדברים שנכתבים ואז אני מזכירה לעצמי שהכל מסונכרן בדיוק רב. אין באמת מה להלחם ולנסות לכפות את רצוני על התנהלות הדברים.

בפייסבוק כמו בדברים אחרים הרבה תלוי בעיתוי. העיתוי בו משגרים פוסט. עיתוי בו קוראים.. יודעת שיש לא מעט אנשים שמכוונים כך שהפוסט שלהם ישלח בשעות שאנשים קוראים.

עבורי זה לא באמת משנה. מודעת לזה ולא באמת מייחסת לזה חשיבות במיוחד. זה רק מחדד לי את התנועתיות במודעות שלי.

שוכבת עדיין בחושך של חדרי בשקט המוחלט של הלילה ושומעת קולות רחוקים.. קולה של רכבת נישא על כנפי הרוח.. מדהים מאיזה מרחק ניתן לשמוע קולות בלילה.

אוהבת את הלילות.. או את השעות הבוקר המאוד מוקדמות בהן האויר קריר ויש מרחב נשימה.

אומרת מרחב נשימה אך חושבת על האנרגיה האחרת. יותר נעימה ופחות צפופה. אולי העובדה שאנשים ישנים ואינם פעילים משפיעה על האנרגיה. נראה לי שכן.

מהרהרת בהליכות הבוקר שאני אוהבת. זה ניצול מצויין של שעות שקטות. ללכת בטבע לראות חיות לילה ולחזות בשמים המתבהרים וביום העולה.. אלו הרגעים השווים מבחינתי.

יש אנשים שאוהבים שקיעות.. כי זה יפה. נראה רומנטי כזה. אני אוהבת זריחות ואת הזמן שלפניי הזריחה. אוהבת רגעים של לפני. כשאני מרגישה במלוא הפוטנציאל של משהו שעוד לא התחיל.

אני אוהבת דברים שעוד לא התחילו. סופ"ש ביום חמישי בערב.. ארוחה שרק הגישו אותה ועוד לא נטעמה… טיול לחו"ל לפני שנכנסים לטרמינל.. פתאום הבנתי שאני אוהבת את הרגעים בהם הפוטנציאל של הדברים מלא אפשרויות. זה רגע קסום בעיני. רגע לפני בו הכל פתוח ואפשרי.

אני אוהבת התחלות. הן בהחלט מרגשות אותי.. וכשאני מהרהרת בזה אני אוהבת גם המשכים כוון שאף פעם ההמשך לא כמו ההתחלה הדברים תמיד משתנים. בכל רגע יש משהו שייחודי לו.. ואפילו סיומות הן טובות כוון שהן תמיד ההתחלה של משהו אחר.

אני אוהבת לראות את הדברים משתנים מול עיני. להתבונן וללמוד על הפלא הזה.

אף רגע אינו דומה למשנהו וזה כל כך טוב שכך.

לפעמים אנשים עסוקים בהשוואות בין מה שהיה למה שעכשיו. לפעמים אנשים חושבים בגעגוע על רגעים שאינם יותר. אנשים תמיד משווים לזמנים שנדמה שהיה להם יותר טוב ובזמן שמחשבותיהם תקועות בעבר שלא יחזור הם מפספסים את הקסם של מה שקורה עכשיו. גם השוואה לאחרים מרחיקה אנשים מהערכת הרגע הזה ומה שקיים בו.

אומרת אנשים ואינני שונה מכולם. גם אני עושה כן לפעמים כש"מתפלק לי", כוון שזו התנהגות אנושית. פשוט הגעתי למסקנה שאותי זה לא ממש משרת. האושר שלי טמון בעכשיו. ועל כן אני שמה לב להיכן מחשבתי נמצאת.

יש על מה להתענג כאן ועכשיו ואלו מפתחות האושר התמידי. היו כאן ועכשיו והעריכו את מה שיש לכם. החיים דינמיים וכל הזמן משתנים, עם זאת, העבר כבר איננו והעתיד טרם נוצר. המפתחות לאושרכם, לאשרנו, בתוך כל השינויים שקורים, לא נמצא בידיו של איש מלבדכם אז החזירו מבטכם לתוך עצמכם. השוואה לאנשים אחרים בוודאי לא תגרום לכם להיות מאושרים יותר וגם התלות באנשים אחרים לא.. או הרצון לשנות אנשים אחרים… כל התעסקות באנשים אחרים. התמקדו במי שאתם ומה שמשמח אתכם ביום יום, הדברים הקטנים שראוי להודות עליהם ויש הרבה כאלה. אלו מפתחות האושר.

תחילת שבוע.. הזמן בו כל הפוטנציאל קיים רגע לפני שהוא מתחיל להתגשם. זה רגע מצויין לחייך לעצמכם ולחוש את ההתלהבות כי עדיין הכל פתוח וניתן לשינוי. מציעה לכם להיות חיוביים ועקביים במחשבתכם. הוציאו את הספקנות החוצה ופנו מקום למחשבות מלאות התלהבות שיקדמו אתכם קדימה ולמעלה בתוך עצמכם.

אתם קוסמים. כולנו כאלה ואני מאמינה בכם בכל ליבי. אתם יכולים. כולנו יכולים.

אוהבת אתכם.
בוקר טוב. 💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

רכות אנושית

שוב המילים שלי ביקשו לצאת בזמן נהיגה. שובבות. לא מכבדות הסכמים בשיט.

צוחקת. ישבתי ברמזור ואז התחיל הפוסט.. משפט אחר משפט ומחשבתי היתה.. זה היה מגניב אילו היה לי מכשיר שיכול לכתוב את מחשבותי. זה היה מצחיק למדי.

השתקתי אותן וכפיתי עליהן סבלנות עד שהגעתי לחניית ביתי. הן לפעמים מורדות בי.. ויש להן דוגמא טובה ממי ללמוד מרידה מהי. 

חושבת שהמילים שעלו בי היו תגובה לאהבה הזאת שאני חשה בתקופה האחרונה. חשה אותה באנשים מסביבי.

אני מוקפת בכל מיני סוגי אנשים אך בכולם אני מרגישה את האהבה והרכות כאילו המסווה הזה שאנשים עוטים על עצמם לא עושה את עבודתו.

משהו במראית העין לא עובד יותר מולי. רק שתדעו שאני מרגישה את לבכם. לפחות ממני אי אפשר להחביא את זה. אני מרגישה.

אני לא יודעת אם אנשים משתנים ומראים יותר את הצדדים האלו שפעם החביאו טוב יותר. כך אני מרגישה את זה. מרגישה את הרצון של האנשים סביבי להתפשט מהעמדות הפנים. אולי זה בדמיוני.. ואולי משהו בי נהיה רגיש יותר.. אני לא יודעת.

אני רוצה לחשוב שמשהו בנו כבני אנוש מתרכך.. מתחיל לזרום מבלי לפחד.. מתחיל להפתח לאהבה אחרת.

כל כך הרבה אנשים חיים את ההגנה העצמית שאמצו לעצמם. יכולה להבין את זה. כולנו מאוד רגישים. גם הכאילו קשוחים ביותר שבינינו. משהו שם בחוויה לקח אותנו למקום שבו סגרנו עצמנו ונשמרנו מאחרים.. לפעמים פשוט לא היתה לנו סביבה תומכת שמלמדת אהבה. אך כולנו מרגישים את זה.. מייחלים למשהו האחר הזה שיוכל לתת לנו לשמוט את ההגנות.

יודעת שזה מפחיד. זה סיכון אמיתי ללב במיוחד אם היו לנו חוויות של אובדן אמון. זה לא באמת משנה אם זה קרה בגיל גן או בגיל מבוגר. ברמה מסויימת כולנו ילדים בתוך תוכנו, כולנו רוצים לתת לילד שבנו מקום להיות הוא.. תמים ושמח ונותן אמון.

חשבתי עליכם הבוקר בדרכי והרגשתי שאם הייתי יכולה להושיט ידי ללטף את לבכם הייתי עושה כן.

אינני יכולה ללמד אנשים איך לאהוב או מה זה אומר.. אהבה זו מהות ולא רגש. אם תשאלו אותי בוודאי אמצא את המילים באותו הרגע ואולי כבר אמרתי אותן מתישהו. לא ממש זוכרת מה כן אמרתי ומה לא.. סוג של סניליות מבחירה.

אולי כל פעם אני אומרת את הדברים קצת אחרת.. או בהקשר אחר כי מה שאני חשה קשור לכל החוויה שלי כולה. ומה שאני חשה קשור קשר ישיר אליכם.

הבוקר אני אוהבת. נקודה. מרגישה את האהבה שבכם כמו חוטי כסף בלתי נראים השזורים ומחברים אתכם לליבי שלי.

רואה את האור שבכם. את הילדים שבכם.. ואני מתרגשת. אתם עושים את החוויה שלי ל-וואו שלא היה יכול להיות אותו דבר בלעדכם.

המילים שלי צרות מלהכיל ולבטא את הרגשתי אז אסתפק בזה.

בוקר טוב 💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

גשרים של אהבה

זה פשוט עבורי לעקוב אחרי ליבי. הוא אינו מבולבל לעולם. לא באמת.

כל מיני רגשות ומחשבות עוברים בו אך תמיד האהבה היא זו המובילה.

חברה אהובה שאלה מהיכן הסבלנות. חייכתי בליבי. השבתי שיש לי נצח.

זו לא סתם אמירה. אני יודעת שאין לי למה למהר ולכן אין בי צורך להספיק דבר. בתחושה שלי כבר הייתי ועשיתי ועכשיו אני מדברת את ליבי.

רק גשרים בין לבבות יכולים ליצור שינוי אמיתי. רק הושטת יד, חיוך ואהבה אמיתית יכולים להוריד חומות ולחבר חיבורים.

אנחנו מחוברים רק שהחומות האלו מטשטשות את הראיה והביצורים אולי נדמים כהגנה יעילה אך הם לא מאפשרים לגעת.

אני אוהבת שנוגעים בליבי.. אוהבת להרגיש גם אם לפעמים כואב לי. מעדיפה להרגיש מאשר להיות כהת חושים. מעדיפה לחיות את ליבי ולתת לו להוביל אותי בדרך המוזרה הזאת שלי.

יש לי זמן להרגיש בלי פחד. יש לי זמן לאהוב.. יש לי זמן להתרגש.. יש לי זמן ללמוד את מה שאני יודעת ושכחתי.
אני לא ממהרת לשום מקום כי דבר לא יברח. מה ששלי שלי ומה שלא לא.

ואתם.. אתם שנוגעים בליבי. מרשה לכם. כי אנחנו כאן ועכשיו בונים גשרים של אהבה לו רק נרשה.
💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

תמונה

שלחת לי תמונה שלא רואים בה כלום
ואני רואה בה את מה שאני יודעת בעל"פ מבלי לראות

שלחת לי תמונה שהציתה את דמיוני
דווקא בגלל מה שלא רואים בה

התבוננתי בה עמוקות ותמונות נעורו בי
תמונות של תחושות טעמים וקולות

שלחת לי תמונה שלא רואים בה כלום
אך אני רואה בה את מי שאתה – הפורט על נפשי במיומנות של קוסם

שלחת לי תמונה שמדברת רק אלי
תמונה שלא רואים בה כלום ואני רואה בה הכל.

Posted in הכתיבה שלי, שירים

לחישות בזמן

התעוררתי.. הפעם לא בארבע אלא הרבה לפני.  שלוש וקצת. בעודי כותבת כל מיני דברים קפצה מול עיני השעה. 3:33.

מתה על צרופי המספרים האלו. זה התחיל לפני שנים רבות ב 11:11.. והתרחב לכל מיני צרופי מספרים שקופצים מול עיני.

פתאום הם קופצים מלוחיות מכוניות על הכביש.. צרופי מספרים שברגע נתון פתאום מקיפים אותי.

לפני שנים.. אולי 20 אולי יותר… כשהתחלתי לראות את ה 11:11, הייתי עושה פאוז לרגע מעשייתי ומהרהרת מה זה אומר. כשמשהו פוגש בי שוב ושוב בתדירות גבוהה אינני יכולה להתעלם ממנו. זה נכון לגבי הרבה דברים. זה כאילו פורט על איזה מיתר חבוי בתוכי.. מעורר משהו שאינני יודעת מהו.

לאט לאט הבנתי שזה מופלא שיש רגעים כאלה שגורמים לי לעצור מעשייתי וגורמים לי לתהות באמת. הייתי עוצרת ומתבוננת במה שאני עושה באותו הרגע. שמה לב לרגשות המצויים בי.. למחשבות.. למצב בו אני נמצאת. זה היה עבורי סימן שגרם לי לצאת בחלקיק שניה מההתרחשות ל-מעבר. אולי זה מה שלימד אותי לעשות את הזום אווט הזה שאני עושה בכל מיני מצבים. להתבונן מזוית אחרת.. רחוקה יותר, על תמונה גדולה יותר.

לקח לי זמן להבין את הפוטנציאל שברגעים האלו.בלחישות האלו שמגיעות ממקום לא ידוע ישירות למודעותי.

מה שעלה במחשבתי היא דווקא היציאה מהרגע או אולי לא יציאה כמו הרחבת ההסתכלות. זום אווט זה לא יציאה מאנושיותי אלא הרחבת זוית הראיה. הרי אינני יכולה להפסיק להיית אנושית אף לרגע. אני אנושית ברגשות שיש בי ובמחשבות שיש בי ולמדתי להתבונן באופן אחר שמשרת אותי מאוד.

אם יש משהו שאני יודעת בוודאות לגבי שאני אדם מעשי. זה נשמע אולי מצחיק שההתעסקות האחרת והלא שגרתית שלי נובעת ממעשיות, אך זה מדוייק לומר זאת.

אינני קודם חושבת ואחכ עושה. לעיתים אני עושה קודם כי מרגיש לי בבטן ואם מישהו ישאל אותי או אמצא סיבה אחרת להתבונן בזה אוכל לספר מדוע. אך לא אדע באמת עד שלא אקדיש לזה מחשבה.

זו אחת מהסיבות שאני מעריכה מאוד את התחככות באנשים אחרים ואת השיח. אוהבת להשיב לשאלות כוון שבתהליך הזה מתקיימת מחשבה עמוקה עבורי ואני מגלה דברים שאולי לא הייתי מודעת אליהם קודם.

זה נכון שאני מנהלת דיונים מול עצמי לעיתים קרובות, כדי שאוכל למצוא את הזויות הנוספות בעצמי, אך כשזה מגיע מבחוץ זה הרבה יותר בכל כך הרבה מובנים.

השיח עם אנשים לפעמים מעלה אפשרויות שלא חשבתי עליהן ביני לבין עצמי.

לקח לי זמן להבין מדוע השיחות מעניינות ומהנות בעיני כשלמעשה מי שמולי שואל שאלות ואני עונה. האם אני נהנית מעצמי?  אולי קצת.. אך לא זה העניין.

מרגישה לפעמים שהחיים האלו הם כמו "חפש את המטמון". מצא את הרמזים שיקחו אותך למקומות חדשים מעניינים יותר. וזה מה שאני עושה בכל רגע.. מוצאת את הרמזים. לא מחפשת כי לא צריך לחפש דבר.

כל מה שאנחנו זקוקים לו בכל רגע נתון קיים בסביבתנו. מחשבתי קפצה משום מה למן. לא זוכרת מה כתוב בדיוק על המן במקורות.. אך המילה קפצה למחשבתי. אין צורך לאגור באמת דבר או לפחד שיחסר .. לא צריך לחפש. יש דיוק בכל רגע ובמה שקיים בו. הכל קיים ונמצא ומה שצריך להגיע לידינו מגיע בזמן הנכון.

הרצון שלנו לקבל "עכשיו".. או לקבל דווקא את "זה".. נובע לפעמים מחוסר יכולתנו להבין את התמונה המלאה. להבין שבמשחק הזה כולנו שחקנים. לכל אחד תפקיד ותסריט וכל שינוי משפיע על כולנו. גם אם בקטנה וגם אם איננו מרגישים את זה.

בתחושתי אנחנו נעים יחד. אם נרצה בזה וגם אם לא. בראייתי זה מעשי יותר עבורי להפנים את ההבנה הזאת שאימצתי לעצמי ולגזור מזה את מעשי.

הרחקתי לכת במחשבתי ואולי רק פסעתי צעד מהמחשבה על ה 3:33. השפה שמדברת אלי כל הזמן באופן אחר ומחדדת בי את הקשב ל-מעבר.

מעניין לי. מקווה שגם לכם ומקווה שאתם מוצאים הנאה שמחה ושלווה בדרך הזאת שאנחנו הולכים בה.

אנחנו לא לבד באמת.. לא באמת. גם אם מרגיש לנו לבד. אנחנו תמיד ביחד.

אולי זה הזמן להציע לתת יד למישהו אחר שהולך בדרך ומרגיש לבד. לא בגלל שצריך.. לפעמים נעים לנו יותר בלבד שלנו.. אומרת לנו ומדברת גם אל עצמי. למדתי להתענג על הלבד שלי ולפעמים יש מישהו שם ממש לידנו שצריך יד לרגע. מישהו שרוצה להתבטא.. מישהו שצריך קצת תשומת לב או מילה טובה..

להיות בן אנוש זו אמנות. אנחנו כולנו בני אדם.. אך בן אנוש בראייתי זה משהו אחר. זה כמו זרע ועץ.

אתמול קניתי עץ למרפסת שלי. אני אוהבת עצים ועכשיו אצא לשבת בחשכת הבוקר שעוד לא התגלה ליד העץ שלי.

מחייכת. אוהבת את השעות הנפלאות האלו שהקסם של היום שמגיע מורגש בהן עוד בטרם התגלה.

זה הולך להיות סופש נפלא.
בוקר טוב. אוהבת אתכם אלו שאינני מכירה שותפיי לדרך.
💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

ציניות

תוהה מה גורם לאנשים להיות לפעמים כל כך ציניים.

משוחחת עם אנשים ומקבלת את האנרגיה הזאת בבטן. נדמה שאנשים מאוד טעונים או מאוכזבים מהחיים.. מאנשים אחרים… מעצמם ופורקים את זה על הסביבה.

אני לא יודעת להגיב לציניות.. ובמיוחד לכזאת שנועדה לפגוע. זה מרגיש כמו מילים מצופות ברעל.

כשאני שומעת מאנשים נימה צינית.. משהו מתכדרר לי בבטן. הרצון שלי הוא לאטום את אזני ולא להקשיב לתדר הזה שעובר במילים בין האותיות.. מרעיל את מחשבתי.

לפעמים זה מגיע בהפתעה מאנשים שלא ציפיתי להרגיש מהם את זה.. או מזרים גמורים שלא מכירים אותי וזה לא נעים.

כל מה שאני יכולה לעשות.. זה רק לשלוח בליבי אהבה לאותו אדם וגם לי על שהרשאתי לעצמי להשאר פתוחה למילים ולהרגיש את הכאב.

כשאני חווה את זה דרך המילים הציניות של אחרים זה מעציב אותי.

מעציב אותי לראות כמה אנשים סובלים בתוך עצמם.. לפעמים הם לא שמים לב אפילו. הציניות נהפכת לטבע שני כשמוותרים על התום.

שמחה שיש לי את היכולת להזכיר לעצמי שזה לא הכאב שלי ולא הסבל שלי.

אני לא אוהבת ציניות. יש ממנה בטונות על כל צעד ושעל.. ואינני יכולה לעשות בקשר לזה דבר מלבד לשלוח אהבה.
💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

שיתוף הדרך

היום התעוררתי ב 4 וחצי.. והמחשבה שעברה בי בליווי חיוך היתה "לא תקבלו פוסט". אני מסכימה אתכם שזו שעה מוזרה לכתוב ועוד יותר שעה מוזרה להתעורר… אך כבר הסכמנו על מוזרותי ואני שמחה שאנחנו צוחקים ביחד על ה 4 בבוקר הזה. 

רק שתדעו שאם הייתי מושיטה ידי לטלפון היה נכתב פוסט. אלוהים יודע על מה. אך היה נכתב. הפעם נשארתי מחייכת בחשכת חדרי כשאני רואה את הפרצופים המחייכים שלכם, אלו שפגשתי. התענגתי על ההומור המשותף עם אנשים שאני אוהבת. זה באמת מצחיק.

שכבתי בחושך וחיפשתי את הפינות הקרירות בשמיכה… התכרבלתי קצת.. התפנקתי קצת ולרגע לא התפתתי לכתוב.

יש בי סוג של נחישות כאשר אני מחליטה משהו. והפעם הייתי נחושה לא לכתוב ולהשאר עם החיוך בלב.

לפני יומיים חברה שאלה אותי כיצד יתכן שלא אכפת לי אם יגיבו לפוסטים שלי או לא. היא חשבה שבוודאי האישור מהסביבה חשוב לי.. ודווקא מה שעלה אתמול מול מישהי אחרת כשדיברנו על תפוצת הקריאה בשעות שאני כותבת חיזק לי את ההכרה שזה לא משנה לי מי קורא ואם בכלל.

אני כותבת למען שיתוף הדרך שלי וחוויתי מתוך מחשבה שמי שזה מעניין אותו ומי שרוצה יקרא. ומי שלא, לא. כבר היו לי פוסטים שאיש לא הגיב עליהם… אם בשל תכנם או אולי בשל השעה והעובדה שהם נקברו תחת פוסטים אחרים. עדיין זה לא משנה לי.

לא כותבת בשביל לקבל אהדה. לפעמים המילים שלי אולי מאתגרות אנשים אחרים. אינני יודעת.

יאללה.. היום לא חופרת לכם במח. 
יש לי דברים נחמדים יותר לעשות היום.

בוקר טוב. 💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי