Monthly Archives: נובמבר 2018

פקקי תקשורת

רעש הרעמים חדר את שנתי. אוהבת רעמים.. גשם וחורף. חייכתי לעצמי מתוך שינה ואז הצצתי בשעון. 03:15… פפ. גם היום כמו בכל יום.. מתעוררת סביב 3. ביקשתי לעצמי לישון עוד קצת אך יודעת שזה לא יקרה. יש אנשים שמתעוררים בבוקר ורוצים להמשיך לישון.. אצלי זה קורה בשלוש.

השעות הקטנות של הלילה שעות קסומות בעיני.. שעות של שקט בהם המודעות של אנשים אחרים ישנה ואפשר להרגיש את המרחב. כמו בשעות שתחנות רדיו מפסיקות לשדר ואז קל יותר לשמוע את אלו שכן משדרות ללא הפרעות בתדר.

חושבת על תדרי האנשים ועל העבודה ברמות האחרות מולם. תמיד נדמה לי שצפוף בכבישי התקשורת של הרמה האנושית. כן.. עלתה בי תמונה של כבישים מסועפים בפקק מטורף.. והזדחלות כזאת שבקושי מאפשרת להגיע להבנה הנקיה של מישהו. ברמה האנושית הרגשות והדרמות לפעמים מפריעים לתקשורת.

אוהבת את החיבור לתודעה האנושית ואוהבת אנשים.. רק שלפעמים זה בלתי אפשרי להגיע אליהם. כי הרבה תקועים בפקק המחשבה הזה. מה ששולט בהתנהגות האנושית זה הסיפורים שכולנו סוחבים איתנו.. סיפורים מהיום יום.. סיפורי העבר.. דרמות ועוד דרמות..

לפעמים אדם מסויים מעניין אותי. אך הסיפורים מפריעים לתקשורת הנקיה. תמיד יש שם משהו שקורה.. שקרה שלוקח את התקשורת למקומות שלא קשורים אלי או לעניין שיש לי.

לפעמים אני מבינה מה קורה בסיפור. אך האם מותר לי לומר משהו אם לא הוזמנתי להגיב? לא ממש. לפעמים אני מרגישה בחשיבות וזה בוער בי ואני פשוט כופה על עצמי שתיקה. לפעמים אני לא שותקת.

הרעמים והגשם ממש התעצמו פתאום. וחדרו את מחשבותי. רוח קרירה הסתננה עם רסיסי טיפות מבעד לתריסים המשופעים ופתאום קלטתי כמה ידיי קרות מעצם היותן מחוץ לשמיכה.

חושבת על החיבורים האלו שיש בין אנשים שבאים לידי ביטוי בכל מיני אופנים. לפעמים החיבור הרמוני ולפעמים יש שם התנגשות שלא ממש ברור מה מקורה. כמו המטען החשמלי בסערה שמימית.

אישית אני שמה לב לחריגות. הן תמיד מדברות אלי בקולות הסויים דברים שכדאי לשים לב אליהם. במיוחד כשיש חיבור שאני מרגישה בו ואינו עובד כראוי. אני תמיד מתבוננת כשאני מרגישה את המשיכה בבטן שמסקרנת אותי אך ברמה האנושית הדברים אחרת. כל כך הרבה פעמים זה קרה לי עם אנשים עד שאני מזהה את זה. התגובה הטבעית היא להתרחק ולברוח ממה שלא נוח.. ואילו אני אוהבת לפצח אותה. לשנות את הדינמיקה.. ליצור משהו חדש. הרמוני יותר לעצמי לאדם האחר והסביבה.

יש בדברים שבין אנשים כל כך הרבה שנמצא ברמה אחרת מעבר להרגע, מעבר לסיפור שהוא רק סיפור אנושי רגעי.

אני אוהבת אנשים. ולפעמים בא לי לומר למישהו.. היי.. בוא נדבר לרגע.. כי אני מרגישה עוד לפני שנוצרות בי מילים. עוד לפני שיש לי מושג מה אומר ומדוע בכלל יש לי רצון שכזה.

אני סומכת על הבטן שלי. אם היא מרגישה את החיבור אז אינני מתווכחת. זה יהיה אווילי להתווכח עם עצמי כשאני לא יודעת להסביר לעצמי. למדתי לקבל בלי להתווכח מתוך ההבנה שתמיד הדברים מגלים עצמם. זה שאני לא יודעת לא אומר שהתחושה טועה. לפעמים מיותר להתעסק עם הפרטים.. הם סתם רעש רקע. ותמיד כדאי לסמוך על הבטן.

אנשים אהובים.. אני מרגישה בכם.. אתם החוט הזה שדואג שהמארג האנושי הססגוני שלנו יהיה מושלם ולא יפער בו חור או חלילה יפרם. כולנו שזורים זה בזה וניתן להרגיש בזה כשפותחים את הלב באהבה וחמלה.

כולנו צריכים אהבה.. כולנו צריכים רגעי חסד.. שנתקבל בהבנה.. בפשטות כפי שאנחנו.. בלי מאמץ.. פשוט להרגיש עטופים ומעורסלים באנושיות שלנו.

אנחנו ילדים של החיים.. זה המשפט שעלה בי הרגע. וכמו שילדים בוחנים את הגבולות של הוריהם ומקווים עדיין תמיד להיות אהובים לא משנה מה.. כך אנחנו. לעולם אנחנו ילדים. מקווים שיאהבו אותנו לא משנה מה נעשה.. לפעמים זה נהפך לטבע שני לבחון אחד את השני והסביבה אם הם עומדים במבחן ההכלה. כמה יאהבו אותי אם אעשה את זה? ואם אעשה את זה??? מישהו שפעם שוחח איתי סיפר לי.. לפעמים אני מכאיב בכוונה.. זה מבחן האהבה. מי תאהב אותי מספיק כדי להשאר ולא תברח על נפשה?

זה הצורך שלנו להיות בטוחים, שגורם לנו לאתגר את הסביבה ואת אלו שברמה עמוקה יקרים לליבנו. לפעמים יש בנו חוסר וודאות לגבי אנשים אחרים בשל חוויות מכאיבות מהעבר שאינן קשורות ואז אנחנו חייבים לבחון שוב ושוב.

גם הילדים שלי כשהיו קטנים הרבו לבחון את עניין האהבה. לא פעם אמרתי להם.. עכשיו אני כועסת.. אך זה לא אומר שאינני אוהבת. אני מאוד אוהבת. אין קשר בין הדברים.

אנחנו עושים את זה כילדים. אנחנו עושים את זה כמבוגרים. אנחנו צריכים שיקבלו אותנו ללא עוררין ויאהבו אותנו באמת. לא משנה מה נעשה.

הידיים שלי מבקשות את חמימות השמיכה. חפרתי מספיק לשעה המוזרה הזאת.
💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

פנקייק מחמצת

חיפשתי מתכונים בשלוף לשאריות המחמצת שלי בימים שלא מכינה לחם. (למי שלא יודע היתרון במחמצת או לחמי מחמצת שעברו התפחה ארוכה במקרר של למעלה מ 7 שעות.. הדגנים מתפרקים והתוצאה היא מאפה שקל יותר לעיכול). אישית לא אוהבת לזרוק מה שאפשר לעשות בו שימוש. אז אילתרתי פנקייק ממחמצת שיפון מלא ולבנה ביחד.

פנקייק מחמצת. 
1.5 כוסות מחמצת לא מואכלת.
1 כוס חלב פושר
רבע כוס סוכר חום
1 שקית סוכר וניל
3/4 כפית סודה לשתיה
ביצה

בנסיון הראשון עשיתי ללא הביצה. השארתי לתסיסה של רבע שעה ואז שפכתי שכבה דקה על מחבת משומנת קלות וחמה. אחרי שהחלק העליון מפסיק להיות נוזלי הופכים לכמה שניות.

בנסיון השני הוספתי לתערובת לאחר שתססה כמה דקות ביצה עם מטרפה. התערובת הפסיקה לתסוס. והמשכתי בהכנה כמו בנסיון הראשון.

במבחן הטעם הגרסא עם הביצה טעימה ועשירה יותר לטעמי.. הטעם החמצמץ של המחמצת פחות מורגש ומבחינת המרקם התוצאה אווירית וגמישה יותר.
כמובן אפשר לשחק עם המתכון ולהוסיף לו גרד לימון או דברים אחרים.
💖

Posted in אוכל, הכתיבה שלי

הודיית בוקר

התעוררתי עכשיו עם חיוך. חושבת שהוא היה שם עוד לפני שפתחתי את עיני. הופיע ברגע שחזרתי למודעותי מהשינה.

פתאום בחלקיק שניה הציפו את מודעותי הדברים שגורמים לי להרגיש עשירה בחיי… מין פיצוץ מודעות והכרת תודה שגרם לי לחייך עוד לפני שפתחתי את עיני.

ליבי שליו ורגוע וגם מחשבותי וגם זו מתנה. התעוררתי כשדברים משמחים מציפים את מחשבתי עד אפס מקום. הוצאתי את ידי מעומק הפוך כדי לתת ביטוי לשמחה הזאת שאני מרגישה. זה כיף להתחיל את היום עם חיוך. 

לא.. אינני מתחילה ממש דבר בשעה כזאת. גופי מחפש עדיין את הפינות הרכות בשמיכה… ומחשבתי מעורפלת משינה אך מלאה בהכרת תודה.

רוצה להודות לכל מי שנוגע בחיי.. אם במילה או מחשבה.. או יותר מזה. אני שמחה בכם. מרגישה כיצד אתם כרוכים בי ובדרכי..

חוזרת לעומק שמיכתי ולשקט שאופף אותי.

בוקר טוב.. ואולי לילה טוב למי שעוד ער. 💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

המוות כמחוות הוקרה לחיים

קראתי משהו ופתאום קפץ למחשבתי המשפט "המוות כמחוות הוקרה לחיים".
זה משפט מוזר ללא ספק. אך הוא גרם לי להרהר במה דעתי בעניין.

נדמה שהרבה אנשים בורחים מההתעסקות במוות כאילו במחשבה עצמה יש סכנה. זה מסוג הדברים שבתרבות שלנו לא נהוג להתעמק בהם. לא נהוג לדבר עליהם כי זה לא נעים.

ישנן תרבויות לעומת זאת שעבורן החיים האלו הם רק פתיח לחוויה אחרת משמעותית יותר. המוות.

מחשבתי לא באמת יכולה לכרוך את עצמה סביב הנושא הגדול הזה אך חוויתי די בחיי כדי להבין שאיננו ברי חלוף כפי שנדמה שאנחנו. כן.. לפעמים אנחנו עוברים שינוי.. מצב צבירה אם תרצו.. אך איננו חדלים מלהתקיים. רק משנים צורה.

לא יודעת מדוע קפצה למוחי המחשבה על הילדים הקטנים שעוברים לעשות צרכיהם בשרותים. הרעיון שחלק ממך נעלם למעמקי השרותים ונשטף עם המים יכול להיות מבעית למי שנמצא בתחילת חייו.

זוכרת את שאלות בני הגדול כשהיה בן שש. מה קורה לנו כשאנחנו מתים. היו לו הרבה שאלות בנושא המוות. לשמחתי לא נבהלתי ועניתי כמיטב יכולתי.

הגעתי לרגע ההוא מצויידת בזכרון מחיים אחרים. ובחוויות יוצאות דופן מספיק כדי לתת תשובות שלא ינעלו את חשיבתו. רק עכשיו אני מבינה שאולי זכרונות שהיו במחשבתו גרמו לא לשאול את שאלותיו והן לא הופיעו על קרקע עקרה. זמן קצר אחרי זה הוא ביטא באופן ברור שתפס אותי לא מוכנה, קשר לחיים אחרים שלא היה סיכוי שידע עליהם מחוויתו הנוכחית. הופתעתי גם כי היה קשר בין זכרונותי העמומים שלא ידע עליהם דבר והדברים שביטא.

מדהים למדי בעיני האופן בו העבר הרחוק שלנו שזור במי שאנחנו, באופן בו אנחנו עושים את הדברים, כיצד הוא משפיע על נטיות ליבנו שאין להן הסבר וכיצד אנחנו הרבה יותר ממה שנדמה לנו שאנחנו.

כל כך הרבה עושר קיים בקיום על כל מימדיו. היצירתיות המתגלה בעצם היותנו משהו שאיננו יכולים לתפוס את כללותו והיקפו – נשמה עם התגלמויותיה האנושיים והאחרים.

ככל שחוויתי ונגלו לי עוד ועוד דברים על החוויה האנושית ורסיסי זכרונות מקיומים אחרים כך הרגשתי נח יותר במחיצת המוות.

המוות איננו סוף וכליון. אלא שער לחוויות מסוג אחר.

נזכרת בשיחות עם אדם יקר שלפני שנים רבות סיפר לי את סיפורו. כשהכרתי אותו הוא היה משותק מהצואר למטה. מצב לא פשוט בכלל. סיפר שנפל מפיגום בעת עבודתו וסיפר על התקופה הארוכה שבה שכב בבית החולים מחוסר הכרה. הוא היה בהכרה ונוכח כך סיפר, רק מסוג אחר, שהרופאים לא היו מודעים אליו. הוא סיפר על ביקורים של קרובי המשפחה והחברים ועל השיחות שנעשו בפרוזדורי בית החולים. הוא היה שם ראה את האנשים והקשיב לשיחות. דבר לא נעלם מעיניו. הקיום שלו באותה תקופה היה מחוץ לגופו. גופו שכב במיטה וחלק ממנו היה בסביבה אך מחוץ לגוף. הוא ראה ושמע את כל חילופי המילים, מה שקרה בחדרו וגם מה שקרה מחוצה לו.
בשלב מסויים הוא בחר לחזור לתוך גופו כי היו לו עניינים לא פתורים, כך סיפר, שרצה לטפל בהם. הוא חזר למציאות בה יכל להניע רק את ראשו.. מציאות שלא ידע מראש בעת שבחר.
הוא שתה את עצמו למוות בערך שאותה תקופה שהכרתי אותו. כל הזמן הוא חזר לרגע בו הוא בחר לחזור כי יכול היה ללכת.

חושבת על הטיבטים והעומק בהסתכלותם על חייהם כהכנה למוות שהוא הרגע החשוב והמשמעותי באמת בחייהם.

לפני שנים רבות קראתי את הספר "ספר המתים והחיים הטיבטי". ספר מרתק ללא ספק.

הרבה הגות ומדריכים בכל מיני תרבויות נכתבו כדי לעזור לאדם להתכונן לארוע המכונן הזה, שפחד לא צריך להיות חלק ממנו.

בתרבות שלנו עם זאת, כשאנחנו עוסקים במחשבתנו במוות לא אחת עולות בנו מחשבות אגואיסטיות על אובדן היקר לנו.. פחדים מכאב וכליה.. פחד מהלא נודע והרבה רגשות שמתחברים לדרמה שאנחנו חווים כבני אנוש. כל זאת מכוון שמעולם לא הכינו את רובנו להתמודד עם הרגע הזה.

לכל הפחדים אין נגיעה למוות עצמו שהוא תהליך שיש בו הרבה רוגע, שקט ושלמות. תחושה של שחרור וחזרה הביתה.

מכל חוויותי כולן וזכרונותי הבנתי שהחיים מקודשים הם. הנשמה היא שבוחרת ולפעמים איננו מודעים לבחירותיה. אין ביכולתנו לראות מעבר לקצה אפינו או להבין את הנשגב מהבנתנו האנושית. אומרת את זה כי כבר שמעתי אנשים שואלים.. אז אם זה כל כך נפלא.. והרבה יותר קל מההתמודדות פה מדוע שלא נשחרר עצמנו מהחוויה?

החיים מקודשים ויש בהם את התזמון שהנשמה בוחרת .. את השעורים שהנשמה בוחרת.. את החוויה שהנשמה בוחרת. וכל זה כרוך באופן מושלם ובלתי נתפס על ידי המח האנושי, עם כל מה שיש וקורה.

הינני מודעת רק לרסיסים קטנים מהחוויה העצומה של נשמתי. נשמה היא דבר עצום וגדול מלהכיל בהבנה או בתחושות הגוף. הדימוי המשעשע שעלה בראשי היה לנסות לדחוס בית שלם לקופסת גפרורים. בלתי אפשרי בעליל. זה המשותף לכולנו. לא משנה מה אופי חוויתנו פה כבני אנוש, איזה משחק אנחנו משחקים, או איזה לבוש עטינו על עצמנו. הקיום הרחב יותר והמאוד יצירתי הזה משותף לכולנו.

התחלתי לכתוב בלילה וכבר ציוץ ציפורים ואור יום מסתנן מחלוני.

אנחנו כאן בזכות ולא בחסד. זו תחושתי והבנתי שנובעים מסך חוויותי ושיעורי.

יהיו כמובן שיחלקו על דעתי וזה בסדר. כל אדם באשר הוא בוחר את בחירותיו בחיים.. בוחר את אמונותיו כשהוא מבין שיש ביכולתו לבחור אותן, לכל אדם יש מח שמאפשר לו לחקור וללמוד את מה שמסביבו.

אנחנו מוקפים בעושר שאי אפשר להכילו. עושר באפשרויות..עושר באמצעים.. עושר בידע.. עושר שיכול לקחת אותנו למקומות טובים שאפשר רק להתענג עליהם ועל מרהיבותם אם רק נהין.

זו זכות גדולה להיות כאן וזו זכות גדולה להמשיך הלאה בבוא העת. ומדגישה.. בבוא העת.

בוקר טוב. 💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

מילים של שחר

כל מיני מילים עלו בי הבוקר. השקטתי כולן. וזה נבע מהשקט.

מילים של שחר
מילים של אור
מפזזות בי 
צוחקות שמים

כי לא אדע נפשי
עד הרגע בו נגלית היא

קסם לוחש
מזמן את השקט
חיוך רוגע
ויד בוטחת

מתמזגת בתהפוכות הזמן
נושקת ברוך לאדם

וקול דממה בלחישה
– אהובה.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי, שירים

שקט

זמן מה אין בי ממש רצון לכתוב דבר. היכולת תמיד קיימת אך הרצון שבי דווקא מבקש לעצמו שקט.

מקשיבה למוסיקה שאנשים אחרים משמיעים באינטרנט ומרגישה את הפעימה היציבה של ליבי. את השקט. נושמת נשימה עמוקה ועוד אחת.

יש זמנים שאני מתחברת לאנשים.. עכשיו אני מתחברת בעיקר לעצמי ולשקט שלא רוצה להיות מופרע על ידי אף אחד.

תקופה כזאת של הרהורים והתבוננות.

החיים יכולים להיות מטלטלים אם רק נותנים להם.. ארועים… כך גם אנשים.. נושמת בשקט של עצמי. משאירה את כל הדרמות של כולם בחוץ… את הפחדים של כולם. את אי הנוחות של כולם גם. אין לכל זה חלק במי שאני. לפעמים אני כמעט נדבקת בכל ההתקשקשות של מה שקורה מסביבי. רק כמעט. לשמחתי אני יודעת להבדיל בין מה ששלי ומה של אחרים.

אני צריכה להתנתק כדי לחוש בשלווה שלי ולהזכר שאין לי חלק בדרמות. רק באהבה.

באתי לכאן באהבה וזו כל תכליתי.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

קבורה עצמית

יצאתי היום מה זה מפגרת.. או אולי יצאתי כזאת לפני כמה ימים ורק היום שמתי לב.

יש רגעים שבא לי להקבר באדמה מבושה… ועכשיו חוויתי כזה.

עמדתי לבעוט בעצמי וחיפשתי נסיבות מקלות. לא מצאתי ואז תהיתי איך זה להכיר בטעות ולצעוק שטעיתי.

אז יצאתי קצת מטופשת. או הרבה מטופשת.. ואיש לא ידע אם לא אכריז על זה.. אך אני פחות בקטע של להתחבא ולהציג רק את הצדדים היפים שלי כדי שיאהבו אותי יותר או כדי שאהיה אטרקטיבית יותר למישהו.

כבר מזמן הגעתי למסקנה שלהסוות את מי שאני זו עבודה מפרכת ולשים שפכטלים של הסוואה על אופיי לא יגרמו לאנשים לאנשים לאהוב אותי יותר.

אני מי שאני. כל מיני דברים… לפעמים אני טועה.. לפעמים אני לא הכי יפה. לפעמים אני מעצבנת נורא.. אך מי שיאהב אותי יאהב אותי כפי שאני עם כל השטויות שיש בי.

אז לרגע רציתי לקבור את עצמי באדמה ואין זה משנה שזה היה רק מול אדם אחד ויכולתי להעמיד פנים כאילו לא קרה. אנחנו טובים בלספר לעצמנו סיפורים שגורמים לעצמנו להראות יותר ממה שאנחנו באמת.

נושמת את הרגע הזה.. מודה מליון פעם על היותי אנושית מלאת רגשות מכל מיני סוגים.

היום לא אקבור את עצמי. לא היום. היום ובכל יום אחר אני ראויה לאהבה ולחמלה של עצמי כי אם לא אדע להעניק אותם לעצמי, לא יהיה לי מאלו עבור איש.

מזכירה לעצמי שלהיות בן אנוש זו לא משימה פשוטה.. לפעמים איננו צריכים דבר מסביבו כדי להיות מאותגרים. לפעמים אנחנו עצמנו עושים עבודה מצויינת ומאתגרים את עצמנו גם כשזה לא הכרחי.

מתבוננת באנושיות הזאת וליבי מתמלא באהבה. כמה נפלאים האנשים שסביבי באנושיותם.. מורכבים.. מלאי רגשות וכל מיני אתגרים…וכמה נפלא הגוון האנושי הזה.

אולי זה זמן טוב לזכור לכבד את האנשים מסביבנו כמות שהם ולהניח להם להיות מבלי לרצות לשנותם. לפעמים אנחנו רוצים לשנות אחרים כדי שיהיה לנו יותר נח עם עצמנו, יותר כיף, שנקבל יותר והאגו שלנו יהיה מלוטף כראוי… אך בזאת אנחנו כופים את עצמנו על אחרים ולא תמיד זה מתקבל בברכה.

לכל אדם הזכות להיות מי שהוא ושיקבלו אותו כמות שהוא ללא תנאים.
אם נוכל לקבל את עצמנו באהבה וללא תנאי נוכל גם לאהוב את האחרים כך..

הרהרתי במשפט.. ואהבת לרעך כמוך… כן. זה מדוייק. 💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

פורפורציות בחיים

צריך פורפורציות בחיים.. זה המשפט שהתגנב למחשבתי כשנכנסתי למיטה למנוחת צהרי יום שבת. חשבתי שאנמנם אך המילים נדחפו למחשבתי.

מה שעבר רגע אחרי במחשבתי זו תמונה שנחקקה במחשבתי. זוג אנשים מבוגרים שמתלהבים אחד מהשני כאילו היו בנערותם. זה גרם לי לחייך בהנאה ולהזכר שיש תקווה תמיד כל עוד אנחנו כאן.

הבוקר כשנפלתי מהמיטה הרבה לפני שהשמים החוירו מהלילה.. יצאתי לפרוייקט גינון במרפסת. חושבת על ההנאה הרבה שחוויתי מהדברים הקטנים שקשורים לגינון. קבירת אצבעותי בדלי האדמה… שתילת שתילים שבריריים.. התענגתי על פרח חדש שיצא מהקקטוס ומנביטה של זרעים. חיים חדשים.. צמיחה. התחושה הזאת שדבר לא עומד במקום והכל בתנועה מתמדת.. בהתפתחות.

מהרהרת בחיי העשירים בכל כך הרבה שפע וברכה.. באנשים מופלאים שאני אוהבת.. בהתרחשויות מעניינות.. שלא נותר לי דבר מלבד לפתוח את ליבי עד קצה גבול יכולתו ולהודות. להודות בלי סוף.

החיים מלאים בכל מיני התקשקשויות מטופשות שלפעמים אנחנו נותנים להם במה עד שאנחנו שוכחים מה חשוב באמת. ויש כל כך הרבה טוב להתמקד בו.

נכנסתי למיטה לישון קצת ובמקום אני מתרגשת ממחשבותי. זה מצחיק.  מרגישה ברת מזל ואולי אין למזל ולזה דבר… אך מרגישה שמחה בחיים האלו.

זו מתנה אחת ענקית. מרגישה מאושרת. 💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי