Monthly Archives: פברואר 2019

אנשים

עברה מחשבה בראשי כשרק פתחתי את עיני. "בוקר". אז הסתכלתי לעבר החלון עיני מגששות אחרי סימני הבוקר.. אך העלטה גדולה מסימני התעוררות היום.

אוהבת את השעות האלה של השקט. נדמה שלא רק האנשים נמים אלא העולם כולו. זה כך לפחות עד שאני פותחת מחשב ואז מגלה שאנשים בצד השני של העולם בשיא הערנות שלהם.

נזכרתי בסיפור מצחיק של בחור ניוזילנדי שאמר שיש אנשים שחושבים שאפשר לבקש ממנו את תוצאות הלוטו כוון שהוא מקדים מבחינת שעות….

כשאדם חי בעולמו מבלי לשוחח עם אנשים במקומות אחרים זה כנראה מרגיש אחרת. אני מודעת לזמנים במקומות שונים בעולם. עכשיו ערב בארהב.. ואחהצ בניו זילנד.. לילה באירופה..

יוצא לי לאחרונה לשוחח עם אנשים רבים מסביב לעולם. זו חויה מעניינת. מסתבר שיש הרבה בורות לגבי אורח החיים שלנו כאן. לפעמים אני תחת הרושם שאנשים חושבים שאנחנו רק חול וחול וגמלים.

הופתעתי כמה יהודים או יהודים למחצה פגשתי… וכמה הם גאים בהיותם כאלה גם אם אינם בארץ. כשאני אומרת אני מישראל יש אנשים שפשוט מגיבים בשמחה.

חושבת על אנשים.. לא משנה היכן הם.. כולם אנושיים כל כך.. כשמצליחים לעבור את משוכת ההבדלים התרבותיים.. זה מרתק. זה כמו לגלות עולמות חדשים.

לפעמים אני מרגישה כמו שגרירה… ואני גאה להיות כזאת.

בוקר טוב. 💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

השחקנים בחיי

זה יום משובח יום שני.. אני אוהבת.

התגנבו למחשבתי הבוקר כל מיני אנשים ששנים לא חשבתי אודותם. פשוט דחקתי אותם למקומם בעבר כבר מזמן ועכשיו נזכרתי. 
מדוע חשבתי אודותם? פשוט בדקתי מה בליבי.

מודה אני על כל האנשים ששיחקו תפקיד בחיי.. האהובים.. ואלו שהראו לי כל מיני צדדים בעצמי שגם הם בעצם אהובים.

זה מרגיש טוב כשהלב נקי מכל מיני שטויות של העבר. אין בליבי ולו מחשבה אחת שלילית כנגד אותם אנשים שהקשו עלי אם בזדון וגם אם לא. גם בזכותם אני מי שאני ואולי הכי בזכותם.

מרגישה מבורכת כשחושבת על כל ארועי חיי. לא הייתי מחליפה אף לא רגע אחד בחיי באחר. 
💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

סיפורו של מרק

לא מאמינה שכותבת את זה… אך המרק העיר אותי. 2:22 בבוקר הריחות פלשו לתודעתי המטיילת בחוויות אחרות והקיצו אותה.

לרגע שכחתי ולא הבנתי מה הריח הטוב הזה שאופף אותי כמו ריחות יום שבת כשסיר בישול ארוך גורם לבטן לקרקר ולמחות שעדיין חצי יממה צריך לחכות.

התעטפתי כי הקור נגס בי ברגע כשזינקתי ממיטתי החמימה ודילגתי בעליצות ישנונית במדרגות הקפואות. אפילו לא חשבתי על הצינה. הריחות האלה הילכו עלי קסם וליבי נחמץ כשראיתי שהלילה עוד צעיר ויש עוד זמן רב לסבול את הריחות המשגעים האלה.

לא יכולתי לעצור בעצמי והושטתי כף לדבר המהביל הזה שבעבע בעדינות מזה שעות רבות.

כמעט מתתי בתוכי מעונג כששרפתי את פי במרק לוהט סמיך ועשיר בטעמים ומחשבה התגלגלה בי. כיצד הדבר המושלם הזה יכול להיות טוב יותר ממה שהוא כרגע? מה כבר יקרה בעוד כמה שעות שישביח את היצירה הזאת?

טעמתי ונזכרתי שאינני אמורה לאכול מזה למרות הפיתוי והנחתי בעצב ובהשלמה למרק להמשיך למצות את טעמיו.

אח… בישולים של אמצע הלילה… כיצד אמשיך לישון עכשיו שכל כולי ספוגה בארומה של הדבר הזה שמתבשל במטבחי זאת לא אדע.

אם אפשר היה לכתוב שיר הלל לאוכל עכשיו היה הרגע… בעוד הטעימה ההיא עדיין מצויה בזכרוני. בא לי לבכות מרוב אושר…

אחד מהדברים הקטנים שעושים את החיים המופלאים האלה ליצירה שהינם.

תוספת שנכתבה 3 שעות אחרי: צוחקת כאן. מזל שהיתה לי את הזכות לטעום מהמרק. 3 שעות אחרי.. ענני עשן הגיעו לחדרי. המרק המהולל הוחרב ללא הכר. 😂 מה אגיד ומה אומר מלבד הבא יצא טוב יותר? מחייכת לעצמי ומודה על התזכורות שאני מקבלת. הכל מצויין. 💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

הזרימה

התעורר בי הרצון לכתוב ואין לי מושג מה יהיה הדבר שאכתוב. לפעמים זה מצחיק אותי ההימור הזה על עצמי. משהו שאומר אני אצליח בכל מקרה, לשלוף מילים גם כשיש במחשבתי שקט עם אפס רעיונות.

זו מין ידיעה כזאת שאצלח כל משימה שאקח על עצמי ואיכשהו.. בלי לדעת איך אדע להתמודד עם כל דבר.

לפעמים לא צריך לדעת איך הדברים יקרו.. אני אישית מעדיפה לא לדעת דבר מראש כי זה מעניין יותר ככה.. ויש בי משהו שיודע שכל מקורות הידע זמינים לי, אם וכאשר אצטרך עזרה… היא תמיד תהיה שם בדיוק בזמן הנכון.

כל כך הרבה פעמים קרה בחיי, במצבי קיצון, שפשוט שאלתי בליבי אז מה עכשיו? והתשובה הגיעה בכל מיני דרכים. חלום.. מחשבה.. אמירה של מישהו.. כתבה כאילו מקרית שנתקלתי בה. כל כך הרבה פעמים פיסות מידע "כאילו אקראיות" הגיעו לחיי והובילו אותי לפתרון מוצלח ולא שגרתי של מצבים, שה"כאילו אקראי" כבר לא נתפס בעיני ככזה. משהו מקרי יקרה פעם אחת. ואם דברים קורים שוב ושוב אין בהם שום מקריות. במיוחד כשהדברים האלו הם שוב ושוב פתרונות יצירתיים לשאלות שהתחבטתי בהן.

אני מחייכת בליבי כשאני חושבת איזה שעור חשוב זה לסמוך על הזרימה של הדברים.. לסמוך על עצמך שתשאל את השאלות הנכונות בזמן הנכון.. וגם שתקבל את התשובות הנכונות בזמן הנכון.

אולי.. ואני אומרת אולי אך אין פה שום ספק אלא וודאות, אם אנחנו מאמינים שמשהו עובד בצורה מסויימת הוא אכן כך עובד. ושוב… זו אמונתי מתוך חיי. גיליתי מתוך כל ארועי חיי שהוודאות חיונית לכל יצירה שהיא בחייך. כולל יצירת חייך שלך. אם יש בך לבטים וחוסר וודאות, שם לא בהכרח הדרך שלך וכדאי לברר את זה בינך לבין עצמך. תמיד שווה ונכון לשאול שאלות בלב ולחכות בסבלנות להתבהרות התמונה גם אם זה אומר לחכות עד הרגע האחרון בקבלת החלטות.

לפעמים אנחנו מכוונים למשהו אך התנאים אינם מתאימים עדיין.. כי אנחנו כולנו כרוכים אחד בשני. כשאחד רוצה לזוז בכוון מסויים שינויים צריכים לקרות גם עבור אחרים כדי שזה יקרה. אף אחד מאיתנו איננו חי בוואקום אולי זו המשמעות והשעור בחוויה האנושית. אף אחד לא זז לבד.

זה הזכיר לי קטע שראיתי בתכנית מסויימת. אנשים נדרשו לבצע משימות בהיותם קשורים אחד לשני בשרשרת. כשאחד רצה ללכת למקום מסויים.. כולם היו צריכים להתחשב ועד שהם לא שתפו פעולה היה בלאגאן. זה יופי של שיעור בחיים.

כל כך הרבה יש ללמוד.. ועם זאת אני מחייכת בליבי. זה לא ללמוד באמת. אנחנו יודעים את כל זה ברמה מסויימת.. ברמה שמחוץ להגיון האנושי שלנו. במקום הזה שנגיש לנו אם רק נשאל בליבנו שאלות או נבקש עזרה.

הכל קיים עבורנו. זו הרגשתי היומיומית. הכל ניתן לנו.. רק שנהיה בוודאות ונהיה סבלנים. כי לדברים יש את הקצב שלהם. לא להרים ידיים או לחשוב מחשבות שליליות כשהדברים בדרכם להתגשם כי זה מה שגורם להתגשמות להתמהמה. כן… חשוב לזכור הקצב של הארועים שונה מרצוננו שדברים יקרו "עכשיו". הרבה חלקים בתצרף שנקרא אנושות צריכים לנחות למקומם וזה מחייב סבלנות.

דבר חשוב שעלה בדעתי הרגע וקשור להגשמה.. חשוב לחשוב על כמה שיותר פרטים. אם מישהו רוצה להרוויח הרבה יותר כסף.. חשוב להגדיר כמה למשל.. או תוך כמה זמן. אם הרצון הוא מאוד ספציפי כדאי להגדיר אותו.

מניחה לכתיבה וחוזרת להרהורי. בוקר טוב.. בוקר מופלא בשבוע נפלא.

מחייכת אליכם. 
אנחנו ביחד בזה.💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

חלונות בזמן

שקועה במחשבות..

פתאום נחת משהו למוחי. "חלונות בזמן"…

נדמה לי שפעם נתקלתי בספר בשם כזה אך מה שעבר בראשי זה דווקא משהו אחר.

הדיוק שבזרימת היקום.

חשבתי על הפעמים שאנחנו מנסים לכפות רצוננו על הדברים אך בפועל לדברים יש את הזרימה שלהם.

אם לרגע עוצרים מהריצה המטורפת אחרי רצוננו, בפועל אפשר לחוש בזרימה הזאת שהיא מופלאה.

שמתי לב שכשאני מרפה מהרצון לכוון אז הכל מסתדר באופן מושלם. זה מרגיש כמו המתנה לתורך ברמזור בצומת עמוסה. הדימוי הזה של צומת מרומזרת מדוייק להפליא. פעם אלו נוסעים ופעם אלו… הכל בסדר מופתי. ולפעמים כשאנשים אינם נשמעים לסדר ישנן תקלות בצורת תאונות. שבראייתי גם הן מדוייקות.

החיים הם כאלה… כולנו שלובים במרקם מופלא.. מארג שזור שמשתנה תדיר ומשפיע על כולנו.

כשרואים את החיבור.. כשמרגישים בתנועה ובדיוק אפשר רק להתפעם.

לפעמים אני רוצה לעשות משהו ורגע לפני התכניות שלי משתנות על ידי אנשים אחרים.. זה קורה כל הזמן. תכניות משתנות.. אנשים משתנים… הכל בתנועה.

לפעמים אני רואה אנשים שמנסים להאחז ברצונם, אך לחיים יש להם את התנועה שלהם. כוון שכולנו משפיעים אחד על השני מבלי לשים לב אפילו. ואי אפשר להאחז או לכפות עצמנו על הזרימה.

חושבת שהרבה מהסבל שאנשים לפעמים חשים נובע מההתנגדות. התנגדות שדברים יקרו אחרת משתכננו.. אחרת מאיך שהם רואים אותם..

אני חושבת על דברים שקראתי בימים האחרונים.. על מילים סנטימנטליות שרוצות לשמר מצבים ואנשים כפי שפעם.. זה בלתי אפשרי לשמר דברים אם הם בתנועה.. לא מצבים וגם לא אנשים. לפעמים החיים מושכים אנשים לכיוונים אחרים וזה בסדר.. גם אם זה לא כפי שרצינו.. לפעמים מצבים משתנים לבלי הכר.

הרבה מחשבות עוברות בי ואני מוצאת את עצמי דנה מול עצמי מה המילים הנכונות לכתוב כדי להסביר את ראייתי.

ואולי מספיק לכתוב שכאבי לב וסבל רגשי אינו דבר שנועדנו לחוות. הם פרי התנגדותנו לזרימה.

שקועה במחשבות שלי ולשם אני חוזרת. 
💖

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

אהבה

קראתי משהו בנושא אהבה ופתאום ממש התחשק לי לכתוב על זה.

אהבה זה הנושא החם אצלי כרגע. אני חווה אותו בכל רגע ורגע.

מחשבתי נסובה סביב ההתעסקות של אנשים באהבה.. בפחדים וכאבים שקשורים באהבה. נדמה שהרבה אנשים מרגישים חסרים או כואבים.

החוויה שלי היא משהו אחר. אני מוצאת בלי סוף אהבה בכל מקום… זו לא אהבה של פוצי מוצי בהכרח.. זו פשוט הרגשה שהלב נפתח באמת למול אנשים ואוהד אותם כפי שהם.

מצאתי שפתאום אני ממש אוהבת את השכנים שלי.. אוהבת את האיש בסופר שעוזר לי.. אוהבת את האנשים שאני מדברת איתם אם פנים מול פנים או אנשים שאני מדברת איתם בדרכים אחרות. ואני רואה אנשים אוהבים בכל מקום.

אני מוצפת בקסם שכזה ואני מלאת פליאה והתרגשות.

אולי זו הדרך שאני מסתכלת על העולם שפתאום אני רואה אהבה בכל מקום… אך זה מרגש אותי.

הנצוץ הזה שמביטים בעיניים של מישהו אחר.. עם חיוך.. ניצוץ של הכרה והבנה.. וההרגשה "אני אוהב את הבינאדם הזה.." קורה לי כל הזמן. 🙂

אולי אי אפשר לומר לאנשים את המשפט הזה. הרבה אנשים עדיין נמצאים במחשבות רומנטיות על אהבה. אומרת וצוחקת בליבי.. האם זה פחד לא להגיד לאנשים שאני אוהבת כשאני פשוט אוהבת אותם? שלא חלילה יתנו לזה פרשנות? 🙂

אולי זה הרגע שלי לשחרר את האחריות ממעשיהם של אנשים אחרים. אני מרגישה צורך לחלוק את האהבה שאני חשה.. ושכל אחד יקח את זה למקום שלו. זה לא שלי להתעסק עם הפרשנות שיתנו לזה.

כן אני אוהבת.. כן אני רואה אהבה בכל מקום שאני מסתכלת.. ואני רואה גם אנשים שעוד לא עשו את הצעד לפתוח את ליבם לחלוטין ללא פחד. יכולה להבין שזה מפחיד. לאהוב אומר להיות פגיע.. אומר לתת את מה שיש בך בלי להתחשבן וכן, אולי דברים יקרו בדרך אחרת.

ואני תוהה מי יעז לעשות את הצעד בתוך עצמו, להניח לאמונות ישנות וכאבים ישנים.. ופשוט יהיה מוכן לאמץ את האנרגיה המופלאה הזאת שאופפת אותנו.

רואים את זה רק כשמרפים באמת מכל הישן ומרשים ללב להפתח לחלוטין.

אני אוהבת. אני מרגישה בזה בכל ליבי. אוהבת אנשים.. גם כאלה שלא רוצה לידי כרגע.. אוהבת את החיים האלו.. אוהבת את המתנות המופלאות שהם מביאים.. אוהבת את היופי הזה שאני עטופה בו וניבט אלי מכל פינה. אני פשוט אוהבת את החוויה האנושית שלי.

מחייכת אליכם.. האם תרשו לעצמכם לפתוח את ליבכם אפילו לרגע קט מול מישהו?

אני עושה את זה כל הזמן ונעים לי.

אוהבת.

Posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי

אגו

התעוררתי משינה לא משהו.. והחושך הנעים מביט בי ועוטף אותי ברכות.. מזמין אותי לנסות לחזור לישון.

ואז קפצה לראשי המילה אגו. מבלי לחשוב פעמיים הדלקתי את הטלפון הכבוי שלי.. הרכבתי משקפיים והחלטתי לכתוב.

מה? לא בטוחה. המילה אגו שנדנדה לי במחשבתי דחפה אותי לצאת מזרועות השינה המפתות.

אגו.. מילה שכולנו משתמשים בה מבלי להקדיש לה מחשבה משנית. זה נהפך לטרנד כמו עניין השיפוטיות.

האם אגו זו מילת גנאי? אני לא בטוחה. הרבה שנים הייתי משוכנעת שכן. במח שלי היתה תכנית כללית לבטל את המושג אגו. כי חס ושלום שלא ירים ראש. פחדתי ממנו.. מהאגו שלי.. וכך מצאתי את עצמי מתחבאת. נצצתי כאשר הייתי צריכה להפעיל את כישורי אך בפועל התחבאתי. שלא ידעו חלילה מי אני.. שלא ידעו מה אני יודעת ולמה אני מסוגלת.

היו לפעמים אנשים שירדו להם האסימונים לגבי… אך בכללי התחבאתי.. ואת האגו העמדתי בפינה בעונש על לא עוול בכפו.

המח שלנו תמיד מקשיב לדיבור הפנימי שלנו ונכון לבצע. אנחנו אלופי העולם ביצירתיות. אם אנחנו מבינים מה אנחנו יוצרים וגם אם לא.

מחייכת.. כמה החיים האלו משעשעים באופן היצירתי שאנחנו מתגלמים בתוכם. יהלומים אמיתיים מכוסים בהסוואות… כאלה שגם את עצמנו אנחנו לא מצליחים לראות.

אני שמחה שמחשבה מחוייכת עלתה בי. היא מאזנת את נושא האגו הכבד והרציני משהו.

לימים גיליתי שלא עם האגו יש לי עניין. בסה"כ צריך גורם מניע בתוכנו שיגרום לנו לבטא את היצירתיות שלנו במיטבה. קוראים לכח המניע אגו. הדבר שגורם לנו לזוז ממקום רבצנו ודוחף אותנו לשנות.

הבנתי באיזשהו רגע מאיר עיניים שלא עם האגו יש לי עניין אלא עם הגאווה.

עבורי.. זה הפחד הכי גדול. גאווה. אני כותבת על זה כדי להתבונן בזה שוב. זה מסוג הדברים שבראייתי שווה להתבונן בהם לעיתים קרובות.

כשאני אומרת גאווה אני מרגישה כמו אדם שהולך בזהירות על פי תהום עמוקה.

למי שמשהו קפץ לו… כי גם לי קפץ. אני בעד הכרה בערך העצמי. לעיתים קרובות אנחנו ראויים להעריך עצמנו על השיגנו הפנימיים מול עצמנו והשיגנו הכללים בחברה.. אך זה מקום מאוד הפכפך כמו שאני רואה את זה.

עלה לי ביטוי לראש ודימוי משעשע.. לפעמים עולה לנו השתן לראש… והדימוי שעלה לראשי היה של אדם משתין נגד כוון הרוח והנתזים עפים על פרצופו.. מכנסיו ומה לא. זה מביך. זה הפחד הכי גדול שלי שהגאווה תסמא את עיני.. ואהיה אפופה בענן של עצמי שלא רואה דבר ובוודאי לא אראה את עצמי.

זה מפחיד בעיני לאבד את הכנות העצמית והיכולת להתבונן לעצמי בלבן של העיניים. מפחיד להיות אדם שכל כך מתענג על עצמו שאינו רואה דבר.

ומנגד אני חושבת.. מה רע לאותם אנשים המלאים בעצמם ובגאווה על מי שהם? מי אמר שזה צריך להיות אחרת? ומדוע שלא נתענג על עצמנו?

זו תהיה. 🙂 
כתבתי "שאלה".. ושיניתי. זו תהיה. איש לא באמת יכול להשיב לי עליה כי זה מאוד אישי. דרך ההסתכלות על זה. אין באמת נכון ולא נכון. כולנו נכונים כפי שאנחנו בדיוק ברגע זה ובכל רגע נתון.

אני חושבת שאנחנו יהלומים שנועדו לנצוץ… אך אולי עדיף שלא נסנוור עצמנו עד לאבדן חושים. אולי. 🙂

אחרי כמה ימים שהרחקתי עצמי מקרינת הטלפון ככל שאפשר.. די מתחילה לכאוב עכשיו מהכתיבה.. כמה מהר הביולוגיה שלנו מסתגלת לטוב ולנכון.. זה מדהים.

מתנתקת בחזרה.. כי השמיכה קורצת לי להתחפר בתוכה וגם אפלת חדרי מבקשת אותי חזרה. 
בוקר מופלא שיהיה לכולנו. 
💖

Posted in Uncategorized