שתיקה

לפעמים אני מלאת מחשבות ולפעמים אני בוחרת להתעטף בשתיקה.. אך שמתי לב שאם אני בוחרת לשתוק במקום תגובות למילותי יש מלא דברים אחרים שנדחפים אלי. כאילו הרשת לא סובלת דממה או שתיקה וחייבת למלא אותה במשהו.

זה מצחיק. אולי זו בבואה של אנושיות המפתחים.

אולי אני מוזרה.. דווקא אוהבת את הדממה. את השקט שבין המחשבות.. או כזה שאופף אותי שאני בוחרת לשתוק. אין בי צורך להפר אותו.

עבורי.. אדם שאני מרגישה איתו בנח זה אדם שאני יכולה לשתוק איתו מבלי שיהיה בי צורך למלא את החלל ברעש.

אני לא יודעת מה גורם לאנשים להתפתל בחוסר נוחות כשיש שקט. אז מה אם יש שקט? האם זה אומר משהו על המצב? לא ממש. לפחות לא בעיני שלי. לפעמים אנשים מרגישים מבוכה וצורך לזוז או לומר משהו כדי לשבור את השקט.. אך אני אוהבת אותו.

אולי בדממה ובחוסר המעש יש איום מסויים.. איום בחשיפה… וזה אנשים לא יכולים להרשות לעצמם. להחשף.

ואני אוהבת. יש בי צד שמרגיש הכי בנח דווקא שם. במקום שנקי מהעמדות פנים.. מקום כזה שלא מאפשר לברוח מעצמך.

אני אוהבת דווקא את המקומות המוזרים בעצמי שלא מאפשרים לי בריחה.

דקות אחרונות של התפנקות במיטה ודווקא עכשיו ממש מתחשק לי לחזור לנמנם עוד קצת ולחזור להתעטף בדממה.

בוקר טוב. 💖

This entry was posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי.

Post a Comment

Your email is never published nor shared. Required fields are marked *

*
*