אור ירח

ישנתי… רציתי כל כך להמשיך לישון.. והאור הזה התעקש לחדור את שמורות עיני.

הייתי בטוחה שהשכנים השאירו איזה אור.. וזה, עכשיו מסתנן לתוך שנתי.

פתחתי את עיני כדי סדק.. וראיתי את הירח זוהר במלוא הדרו. המראה גרם לי לזנק החוצה עם הטלפון.

חזרתי למיטה אחרי רגע ששטפתי עיני במראהו והינה הוא כבר נעלם משדה ראייתי.. ושוב החושך אופף אותי.

כמעט התפתתי לזרוק על עצמי איזה בגד ולצאת עם מצלמתי האחרת למרדף לתפוס את החיזיון. כמעט.

אולי לא ישנתי מספיק הלילה בשביל לצאת חמושה במצלמה באמצע הלילה. אך כן התעוררתי בשעה שהינני ערה כל לילה. גם היום אפשר היה לכוון שעון על פי התעוררותי. זה כנראה לא באמת היה הירח.. אלא אני.

היום מרגישה נדיבה מול עצמי.. הולכת להתכרבל עוד קצת. לא עוד הרבה.

חשבתי על חברי הבליינים שאולי בשעה זאת עושים דרכם הביתה.. אולי עוד לא.. כי טרם השחר עלה… מקווה שנהניתם.

כשחושבת על עצמי ערה בלילה יש בתוכי התנגדות.. והתפנקות… הגוף שלי יודע מה הוא צריך ובוודאי זה לא להסתובב טרוטת עיניים למחרת. לא משנה איזה יום זה.

עבורי, בכל הימים אתן לעצמי את הטוב ביותר שאוכל. וזה כולל שינה בלילה. 😊

כשאני רק מדמיינת בערב כיצד ארגיש אם אמנע מעצמי את השינה.. תחושת הכבדות הזאת בעפעפיים.. חוסר הריכוז המחשבתי.. הלאות הזאת שמלאה אותך חרטה… אלו בלבד משכנעים עבורי.

אני שמחה שניחנתי בזכרון ססגוני שיודע לשלוף את המידע שאני זקוקה לו כדי להזכר בכל מיני דברים. תחושות גוף.. טעמים.. רגשות.. תמונות שנחקקו בבהירות במחשבתי… וההקשרים בין הדברים שאולי חשובים יותר מהכל.

אינני סוחבת את הזכרון הזה בכל רגע ורגע.. יש לי אפילו נטיה לשכחנות מבורכת.. אך כשאני רוצה, יכולה לשלוף כל זכרון שחשוב לי לזכור.. גם אם לפעמים הוא מהוה או מטושטש.

הזכרון שלי מאוד מאוד – ואוסיף עוד "מאוד" אחד – סלקטיבי.

את רשימת הקניות אולי אני שוכחת בבית.. אך יש בי זכרונות מסויימים מאוד ססגוניים. אינני מהרהרת בהם. לא. רק אם יש בי רצון לעשות בהם שימוש.

גיליתי שהמח שלי מכיל כל כך הרבה פריטי זכרון שהדרך היחידה עבורי לזכור זה לפי הקשרים. מה שמאופסן לא נמצא במודע כל הזמן אך בהנתן ההקשר הנכון קופסת הזכרונות נפתחת.

זה כמו קישוטי הסוכה שאנשים מחזיקים במחסן באיזה ארגז.. ואז בארגז אחר דברים ישנים.. ובאחר כלים.. יש במח שלי מחסן.. מאובק כזה שאיש אינו מציב בו רגל. רק מדי פעם.. בשיחה עמוקה.. בזמן כתיבה.. דלת הזכרונות נפתחת בחריקה של חוסר שימוש ומשהו נשלף.

צחקתי על הדימויים שעלו בי. לפנות בוקר ואני רעבה.
אמרתי כבר הכי טוב לגופי? ארוחת בוקר זה מה שאני רוצה עכשיו. כזאת מפנקת. וכזאת אתן לעצמי.

בוקר טוב. 😊💖

This entry was posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי.

Post a Comment

Your email is never published nor shared. Required fields are marked *

*
*