אנשים

אנשים.. המילה עברה בי כשפתחתי את הפייסבוק בלי באמת להתכוון למשהו מלבד לקרוא. אך בקריאת הפוסט הראשון פתאום משהו בי ביקש לכתוב עצמו.. וכפי שזה קרה הרבה פעמים אין לי מושג קלוש מה בדיוק אני הולכת לכתוב. אך המילה אנשים קפצה למחשבתי.

מבינה פתאום שכשאני כותבת זה פשוט כוון שאני הולכת אחרי מחשבותי.. זה כמו לאחוז בקצה חוט ולמשוך אותו ובעיני רוחי ראיתי דווקא משהו סרוג.. לא יודעת מה ובמשיכה שלי את החוט העיניים נפרמות וממארג נשאר בידי חוט.. מן תהליך הפוך של יצירה. כמו לקחת משהו מחובר ולפרק אותו לפיסות וחלקים קטנים. אך דימוי האריג שנפרם במשיכת ידי את החוט, מתאר באופן מדוייק יותר את התחושה שיש בי בכתיבתי.

אנשים.. אומרת את המילה הזאת ועולה בי חיוך. איזה מגוון ועושר.. אנשים מרתקים אותי. האנושות מרתקת אותי… יש לי הרבה מה לומר לעיתים על התנהגותם של אנשים אך כשאני חושבת על זה עוד רגע אני רואה את היופי והיצירתיות הזאת שפועמת בכל. זה מרגש אותי.

אנשים.. פלא ייחודי. כשאינני מתעסקת בקטנות שלפעמים מוציאות ממני תגובה אנושית כזו או אחרת, אני נפעמת וליבי מתרחב.

אוהבת לחוש את הנגיעות המרפרפות האלה בליבי.. אנשים שנכנסים למודעותי לזמן קצר או יותר ארוך ומזכירים לי בדרכים שונות מדוע אני כאן.

היום לא מתכוונת להשאר עם ערמה עצומה של חוט פרום בידי. ולמי שתהה.. זה חוט צמר. 😆

הדמיון שלי מדבר אלי לעיתים קרובות בתמונות ודימויים. לפעמים בתחושות.. אך בעיקר תמונות ודימויים. יש לו סמליות מעניינת. גם אותי היא מעניינת.

כל אדם חושב אחרת יש כל כך הרבה סוגי חשיבה. אה.. כן. ושכחתי את המילים. לפעמים מילה או ביטוי או משפט נמצאים בקצה החוט שלי.. חושבת שגם אותן אני רואה.. או שומעת במחשבתי.. ובעודי מושכת ורואה את העיניים הסרוגות נפרמות, נפרמות גם מחשבותי למשהו שניתן לחלוק אותו. לא בליל בלתי נתפש אלא פתיל שניתן לאחוז בקצהו.

כתבתי נתפש ולרגע נזכרתי בויכוח שהיה לי לפני שנים אם זה נתפס או נתפש. האקדמיה ללשון עברית פסקה שכפי שחז"ל הציעו נתפס נכון גם לתפיסה מוחשית וגם רעיונית אך ניתן להשתמש גם ב"נתפש". ואישית אוהבת להבדיל ביניהם.

מדוע כתבתי את זה? כי בעת שמשכתי את החוט הזה פתאום קול של מישהו אמר "אבל …." ולכן התייחסתי לזה מראש. כזאת היא מחשבתי.. שומעת רסיסי מחשבה עוד בטרם נאמרו.

מחייכת.. החוט שלי נהפך לפתיל כוון שאיננו דק אלא משהו בעל נפח ונוכחות. פתיל זה היה מהתחלה רק שהמילה לא עלתה בי. דייקתי את עצמי או את התמונה שראיתי כשבאתי להסביר.

לפעמים התמונה שעולה בי מרגישה יותר כמו התבוננות דרך זכוכית מעושנת.. ומצחיק לא הייתי בטוחה איזה זכוכית אני מתארת. עצרתי לרגע בכתיבתי ורפרפתי על סוגי זכוכית קיימים באחד מהאתרים. מח קופצני יש לי. 😊 בכל מקרה התכוונתי לזכוכית שלא רואים דרכה. אולי הדימוי הוא התבוננות דרך זכוכית מלאה אדים.. ואז בשרוולי אני מוחה את חלקם כדי להטיב לראות מה בתמונה שמול עיני.

זה משעשע בעיני כל ההתעקשות שלי לפרום את מחשבותי והדרך בה מוחי מנהל את הדבר הזה שאני עושה למשהו נגיש לאנשים אחרים.

אינני רוצה להיות סתומה ולא ברורה. נהפוך הוא. אילו הייתי יכולה להצליל את מחשבותי כך שיהיו נגישות כל הזמן וברורות כפי שאני חשה אותן, מרגיש לי שרק טוב היה יוצא מזה.

אולי אני מוזרה.. אינני אוהבת להתחבא וגם אין גם צורך כזה.
כן.. לפעמים אנשים לא קרואים מנסים מסיבותיהם להבין מה קורה בראשי. לפעמים זה מהסיבות הלא נכונות ואז אינני משתפת פעולה. אינני אדם שאפשר לעשות בו מניפולציות. אפשר, אך אני מזהה את זה די מהר ואז התגובות שלי יכולות להיות מפתיעות ולא בהכרח נעימות.

אך כשזה בא ממקומות טהורים.. מכבדים ומתוך סקרנות טובה אני שמחה בזה.
איך אני יודעת מתי זה בא ממקום כזה? מחייכת. אני מרגישה. זה לא קשור למה אני חושבת כמו מה אני מרגישה. אי אפשר להתבלבל באנרגיות טובות כפי שאי אפשר להתבלבל באנרגיות אחרות. אני מרגישה.

עלתה בי ההרגשה שסיימתי לפרום את מחשבתי לזה הרגע.

בוקר טוב. 💖

This entry was posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי.

Post a Comment

Your email is never published nor shared. Required fields are marked *

*
*