יתושים

המניאקים הקטנים האלה… שלפעמים מתגנבים אליך בשנתך.. ועוקצים. כששמת לב זה כבר מאוחר מדי. ככה אני עכשיו. מנהלת מרדף אחרי הבלתי נראים. לא יודעת איך מנגנוני ההשרדות למדו אותם לעמוד על משטחים כהים להסוות עצמם.. מתוחכמים המניאקים.. אך עליתי עליהם.

רגע הייתי מכורבלת בנעימות שנתי ובמשנהו סורקת בעיני נץ עם אור דולק מחכה למטס הבא.. מתאפקת בכל יכולתי לא להחמיר את הכאב ולגרד.

יש כאלה שאומרים שהם חלק מהאיזון בטבע.. וכשעיני הטרוטות רוצות לחזור לישון מתקשה לחשוב איך יש בזה איזון שחרק קטנטן בתחילת הלילה מסיים אותו כשהוא שמן ועסיסי.. ואילו אני היא הטרף.

יהיו אנשים שיאמרו לי "את מתוקה".. אז מה? אין בזה שום נחמה, הקלה או אפילו תחושת הישג.

אני רוצה לישון. באמת שאני רוצה. מוכנה לסיים את משחק המחבואים הזה כאן ועכשיו.
אמנם זו השעה שלפעמים אני כותבת אך מעדיפה את היקיצה שלי מעודנת יותר.

פתחתי את המאוורר.. חברה אמרה לי שהם לא אוהבים את זה.. ואני אומרת.. גם אני לא אוהבת את זה. כמה דקות שינה מול רוח המאוורר ואני בטוחה שאם לא לקיתי בדלקת ריאות בטוח זה רק עניין של זמן.

מניחה את המחבט החשמלי מידי. זה זמן טוב להפסקת אש. עיני מאיימות להעצם.. אולי אגנוב עוד כמה דקות שינה אחרי שזו נגזלה ממני באגרסיביות. אולי…

This entry was posted in הכתיבה שלי, מהרהורי ליבי.

Post a Comment

Your email is never published nor shared. Required fields are marked *

*
*