Category Archives: מהרהורי ליבי

מילים

מקשיבה למוסיקה ומהרהרת במילים וכמה חשיבות אנחנו מייחסים להן. כן.. גם אני מייחסת למילים משמעות רבה. ודווקא כשאני שותקת הן מקבלות משמעות וערך אמיתיים בעיני.

לפעמים אני מתהדרת בהן אך יש בהן משמעות עמוקה כל כך שלפעמים ראוי יותר להרהר בהן מאשר לדבר אותן.

אם אני שותקת זה לפעמים כוון שבמקום שיש שקט, יש מקום לגלות את המשמעות העמוקה של הדברים.

בעיני מילים מחייבות. זו התגלמות המחשבה למשהו מוחשי שיוצר וקושר בין אנשים. אנרגיה שמתחילה את היצירה האנושית.

אותי דווקא מעניין מה קורה במחשבות שטרם נוצקו למילים במחשבה. כי המחשבה אולי טהורה ונקיה מהצמדות להגדרות.. והפיכתה לשפה מדוברת לעיתים מצמצמת את היצירתיות הגלומה בה.

האם אנחנו המילים שלנו? לדעתי הרבה יותר מזה. רואה את זה בעיני רוחי בתמונות שאני צריכה לתרגם. אנחנו ים המחשבה… המחשבה אינה משהו שקורה רק בראש… היא ממלאה עד אפס מקום כל חלל כפי שגלי רדיו או דברים אחרים נמצאים בכל מקום. היא מה שמקשר בינינו ומשותף לכולנו. אך צריך להשתתק כדי לחוש בזה.. צריך קצת להרפות ממילים… הגדרות ותבניות.

האם יש סכנה בשקט? האם אני מדבר משמע שאני קיים? רק אם מבקשים הוכחה להיותנו.. להשאיר איזה עדות פיזית כי היינו כאן. האם זה חיוני? חושבת שזו שאלה מעניינת.

האנשים הקרובים לליבי מבינים אותי גם כשאינני אומרת דבר. בשקט לפעמים אני "שומעת" טוב יותר. רק באופן אחר.. את המחשבה ולא את התבניות. אפשר לשמוע במחשבה.. להרגיש במחשבה.. ליצור במחשבה… מבלי להצמד למילים ולמגבלה שבהם.

נזכרת בחיוך במשהו שהבן שלי אמר לי לפני שנים בהיותו נער. הסתכלנו ברגע מפעים בו השמש עלתה והיום התגלה בכל הדרו. הייתי חייבת לומר משהו כדי לשתף את חוויתי והוא קטע אותי ואמר: "אמא.. את מקלקלת את החוויה". בקיצור אמר "שיתקי". כבר אמרתי שילדי הם מורי הגדולים ביותר? התברכתי באמת.

לפעמים אנחנו מתאמצים יותר מדי ומסבכים אפילו את החוויות הפשוטות ביותר של החוויה. ככה אנחנו בני האדם. לא בטוחה שיכולתנו ליצור מילים ולהשתמש בהן עושה עימנו חסד. חושבת על כל המילים שאנשים אומרים אחד לשני… לפעמים עדיף היה לשתוק.

מילים הן חרב פפיות. יש ביכולת להשתמש בהן מתנות רבות שאמורות לעזור לקיום האנושי המוגבל הזה… הן נשק למי שמבקש לעצמו כח.. ולעיתים הן מחוללות דברים שהדעת אינה סובלת בשם הרצון להגדיר ולהטביע חותם.

לפעמים יפה יותר לשתוק. מכבד יותר בוודאות… ומעשיר את החוויה בדרכים מפתיעות.

הינה כתבתי.. יכולה למחוק כי אלו מילים.. משהו שאני חולקת אך לא הכרחיות לשום דבר.

את האהבה אני מרגישה.. את מה שמעבר למילים.. וזה מה שמרטיט את ליבי באמת.

אוהבת אתכם הבוקר באשר הינכם. מבלי להכיר אתכם.. מבלי לקרוא מילים. מרגישה אתכם בבטן.

בוקר נפלא. 💖

Also posted in הכתיבה שלי

חורף

רעמים חדרו את שנתי והגשם המכה בחלוני גרם לי להתכרבל עוד יותר בעומק הפוך.

ימים שכאלה מעלים בי מחשבות על התכרבלות. על להשאר בבית בשמיכה עם ספל קקאו..

מחייכת.. היו זמנים בהם ילדי היו קטנים והיו נכנסים למיטתי ומחבקים אותי..

מצחיק.. פתאום אני נוסטלגית ומתחשק לי להיות מחובקת. 🙂

ימים של גשם בתוך הפוך תמיד מחברים אותי לרגעים נעימים.

אוהבת את החורף עם כל מה שהוא מביא. בוץ… ומטריות… ריח של גשם וקרירות ובעיקר הרבה ירוק.

הימים המאושרים ביותר שאני זוכרת מילדותי היו אלו שבהם הלכתי לגן עם מגפי גומי וצעדתי ישר לתוך השלוליות העמוקות ביותר… 🙂 הימים בהם עקבתי שעות אחרי חלזונות.. ימים של רוח וקור ושמים אפורים כמו פלדה. ימים בהם הייתי חוזרת לחמימות הבית רטובה לגמרי ומתכרבלת ליד האח. נוסטלגית כבר אמרתי?

אוהבת ימים שכאלו.. מרגישה מאושרת באמת. נעים לי בתוך השמיכה.

בוקר שכזה. 💖

Also posted in הכתיבה שלי

השראה

חושבת על כוחן של מחשבות חיוביות.

עברתי קצת על כל מיני פוסטים ואני חייבת לומר שלפעמים המילים של אנשים אחרים לא חסרות לי.

ואני… רוצה רק למצוא את הדברים שיחייכו אותי יותר.. שיגרמו לי לצחוק.. יגרמו לי עונג.

כן.. יש כל מיני דברים שם בחוץ.. אך אולי הכי חשוב זה לראות את הדברים הקטנים שאפשר לברך עליהם יום יום… ולא חסר כאלה.

אני אישית אוהבת לקרוא סיפורים מעוררי השראה.. אנשים שמצאו דרכים להפוך את הסיפור שלהם.. שפרצו את עצמם וגילו כוחות ויכולות בעצמם שלא ידעו שיש.

אוהבת סיפורים של אנשים שהיצירתיות שלהם אפשרה להם לכתוב המשך אחר לסיפור שלהם.. כאלה שעשו תפנית ושברו את התבניות והמסגרות שלתוכן הם נולדו…

אוהבת לשמוע אנשים כאלה מדברים ולראות את ניצוץ ההתלהבות כשהם מדברים.

חושבת שלרבים מאיתנו יש סיפורים כאלה.. רגעים מעוררי השראה לאנשים אחרים. כאלה שעצם סיפורם מהווה הושטת יד לעבר אנשים אחרים.

לפעמים נדמה לנו שאנחנו לבד.. פעם הרגשתי שאפשר להיות לבד גם כשמוקפים הרבה אנשים… היום אני מבינה את זה וחווה את זה כל כך אחרת.

גם אם פיזית אני עם עצמי.. אני מרגישה עטופה בדרכים שאינני יכולה לתאר אפילו. כי אני מרגישה את האנשים שאני נתקלת בהם ביום יום שלי.. כן.. יש כל מיני אך יש כאלה שפשוט גורמים לי לחייך בהנאה.

מרגישה מבורכת על שפע ההשראה.. היצירתיות וגילויי האהבה שאני חווה.

מחייכת בליבי ואומרת תודה. 💖

Also posted in הכתיבה שלי

שתיקה

לפעמים אני מלאת מחשבות ולפעמים אני בוחרת להתעטף בשתיקה.. אך שמתי לב שאם אני בוחרת לשתוק במקום תגובות למילותי יש מלא דברים אחרים שנדחפים אלי. כאילו הרשת לא סובלת דממה או שתיקה וחייבת למלא אותה במשהו.

זה מצחיק. אולי זו בבואה של אנושיות המפתחים.

אולי אני מוזרה.. דווקא אוהבת את הדממה. את השקט שבין המחשבות.. או כזה שאופף אותי שאני בוחרת לשתוק. אין בי צורך להפר אותו.

עבורי.. אדם שאני מרגישה איתו בנח זה אדם שאני יכולה לשתוק איתו מבלי שיהיה בי צורך למלא את החלל ברעש.

אני לא יודעת מה גורם לאנשים להתפתל בחוסר נוחות כשיש שקט. אז מה אם יש שקט? האם זה אומר משהו על המצב? לא ממש. לפחות לא בעיני שלי. לפעמים אנשים מרגישים מבוכה וצורך לזוז או לומר משהו כדי לשבור את השקט.. אך אני אוהבת אותו.

אולי בדממה ובחוסר המעש יש איום מסויים.. איום בחשיפה… וזה אנשים לא יכולים להרשות לעצמם. להחשף.

ואני אוהבת. יש בי צד שמרגיש הכי בנח דווקא שם. במקום שנקי מהעמדות פנים.. מקום כזה שלא מאפשר לברוח מעצמך.

אני אוהבת דווקא את המקומות המוזרים בעצמי שלא מאפשרים לי בריחה.

דקות אחרונות של התפנקות במיטה ודווקא עכשיו ממש מתחשק לי לחזור לנמנם עוד קצת ולחזור להתעטף בדממה.

בוקר טוב. 💖

Also posted in הכתיבה שלי

אנשים

עברה מחשבה בראשי כשרק פתחתי את עיני. "בוקר". אז הסתכלתי לעבר החלון עיני מגששות אחרי סימני הבוקר.. אך העלטה גדולה מסימני התעוררות היום.

אוהבת את השעות האלה של השקט. נדמה שלא רק האנשים נמים אלא העולם כולו. זה כך לפחות עד שאני פותחת מחשב ואז מגלה שאנשים בצד השני של העולם בשיא הערנות שלהם.

נזכרתי בסיפור מצחיק של בחור ניוזילנדי שאמר שיש אנשים שחושבים שאפשר לבקש ממנו את תוצאות הלוטו כוון שהוא מקדים מבחינת שעות….

כשאדם חי בעולמו מבלי לשוחח עם אנשים במקומות אחרים זה כנראה מרגיש אחרת. אני מודעת לזמנים במקומות שונים בעולם. עכשיו ערב בארהב.. ואחהצ בניו זילנד.. לילה באירופה..

יוצא לי לאחרונה לשוחח עם אנשים רבים מסביב לעולם. זו חויה מעניינת. מסתבר שיש הרבה בורות לגבי אורח החיים שלנו כאן. לפעמים אני תחת הרושם שאנשים חושבים שאנחנו רק חול וחול וגמלים.

הופתעתי כמה יהודים או יהודים למחצה פגשתי… וכמה הם גאים בהיותם כאלה גם אם אינם בארץ. כשאני אומרת אני מישראל יש אנשים שפשוט מגיבים בשמחה.

חושבת על אנשים.. לא משנה היכן הם.. כולם אנושיים כל כך.. כשמצליחים לעבור את משוכת ההבדלים התרבותיים.. זה מרתק. זה כמו לגלות עולמות חדשים.

לפעמים אני מרגישה כמו שגרירה… ואני גאה להיות כזאת.

בוקר טוב. 💖

Also posted in הכתיבה שלי

השחקנים בחיי

זה יום משובח יום שני.. אני אוהבת.

התגנבו למחשבתי הבוקר כל מיני אנשים ששנים לא חשבתי אודותם. פשוט דחקתי אותם למקומם בעבר כבר מזמן ועכשיו נזכרתי. 
מדוע חשבתי אודותם? פשוט בדקתי מה בליבי.

מודה אני על כל האנשים ששיחקו תפקיד בחיי.. האהובים.. ואלו שהראו לי כל מיני צדדים בעצמי שגם הם בעצם אהובים.

זה מרגיש טוב כשהלב נקי מכל מיני שטויות של העבר. אין בליבי ולו מחשבה אחת שלילית כנגד אותם אנשים שהקשו עלי אם בזדון וגם אם לא. גם בזכותם אני מי שאני ואולי הכי בזכותם.

מרגישה מבורכת כשחושבת על כל ארועי חיי. לא הייתי מחליפה אף לא רגע אחד בחיי באחר. 
💖

Also posted in הכתיבה שלי

סיפורו של מרק

לא מאמינה שכותבת את זה… אך המרק העיר אותי. 2:22 בבוקר הריחות פלשו לתודעתי המטיילת בחוויות אחרות והקיצו אותה.

לרגע שכחתי ולא הבנתי מה הריח הטוב הזה שאופף אותי כמו ריחות יום שבת כשסיר בישול ארוך גורם לבטן לקרקר ולמחות שעדיין חצי יממה צריך לחכות.

התעטפתי כי הקור נגס בי ברגע כשזינקתי ממיטתי החמימה ודילגתי בעליצות ישנונית במדרגות הקפואות. אפילו לא חשבתי על הצינה. הריחות האלה הילכו עלי קסם וליבי נחמץ כשראיתי שהלילה עוד צעיר ויש עוד זמן רב לסבול את הריחות המשגעים האלה.

לא יכולתי לעצור בעצמי והושטתי כף לדבר המהביל הזה שבעבע בעדינות מזה שעות רבות.

כמעט מתתי בתוכי מעונג כששרפתי את פי במרק לוהט סמיך ועשיר בטעמים ומחשבה התגלגלה בי. כיצד הדבר המושלם הזה יכול להיות טוב יותר ממה שהוא כרגע? מה כבר יקרה בעוד כמה שעות שישביח את היצירה הזאת?

טעמתי ונזכרתי שאינני אמורה לאכול מזה למרות הפיתוי והנחתי בעצב ובהשלמה למרק להמשיך למצות את טעמיו.

אח… בישולים של אמצע הלילה… כיצד אמשיך לישון עכשיו שכל כולי ספוגה בארומה של הדבר הזה שמתבשל במטבחי זאת לא אדע.

אם אפשר היה לכתוב שיר הלל לאוכל עכשיו היה הרגע… בעוד הטעימה ההיא עדיין מצויה בזכרוני. בא לי לבכות מרוב אושר…

אחד מהדברים הקטנים שעושים את החיים המופלאים האלה ליצירה שהינם.

תוספת שנכתבה 3 שעות אחרי: צוחקת כאן. מזל שהיתה לי את הזכות לטעום מהמרק. 3 שעות אחרי.. ענני עשן הגיעו לחדרי. המרק המהולל הוחרב ללא הכר. 😂 מה אגיד ומה אומר מלבד הבא יצא טוב יותר? מחייכת לעצמי ומודה על התזכורות שאני מקבלת. הכל מצויין. 💖

Also posted in הכתיבה שלי

הזרימה

התעורר בי הרצון לכתוב ואין לי מושג מה יהיה הדבר שאכתוב. לפעמים זה מצחיק אותי ההימור הזה על עצמי. משהו שאומר אני אצליח בכל מקרה, לשלוף מילים גם כשיש במחשבתי שקט עם אפס רעיונות.

זו מין ידיעה כזאת שאצלח כל משימה שאקח על עצמי ואיכשהו.. בלי לדעת איך אדע להתמודד עם כל דבר.

לפעמים לא צריך לדעת איך הדברים יקרו.. אני אישית מעדיפה לא לדעת דבר מראש כי זה מעניין יותר ככה.. ויש בי משהו שיודע שכל מקורות הידע זמינים לי, אם וכאשר אצטרך עזרה… היא תמיד תהיה שם בדיוק בזמן הנכון.

כל כך הרבה פעמים קרה בחיי, במצבי קיצון, שפשוט שאלתי בליבי אז מה עכשיו? והתשובה הגיעה בכל מיני דרכים. חלום.. מחשבה.. אמירה של מישהו.. כתבה כאילו מקרית שנתקלתי בה. כל כך הרבה פעמים פיסות מידע "כאילו אקראיות" הגיעו לחיי והובילו אותי לפתרון מוצלח ולא שגרתי של מצבים, שה"כאילו אקראי" כבר לא נתפס בעיני ככזה. משהו מקרי יקרה פעם אחת. ואם דברים קורים שוב ושוב אין בהם שום מקריות. במיוחד כשהדברים האלו הם שוב ושוב פתרונות יצירתיים לשאלות שהתחבטתי בהן.

אני מחייכת בליבי כשאני חושבת איזה שעור חשוב זה לסמוך על הזרימה של הדברים.. לסמוך על עצמך שתשאל את השאלות הנכונות בזמן הנכון.. וגם שתקבל את התשובות הנכונות בזמן הנכון.

אולי.. ואני אומרת אולי אך אין פה שום ספק אלא וודאות, אם אנחנו מאמינים שמשהו עובד בצורה מסויימת הוא אכן כך עובד. ושוב… זו אמונתי מתוך חיי. גיליתי מתוך כל ארועי חיי שהוודאות חיונית לכל יצירה שהיא בחייך. כולל יצירת חייך שלך. אם יש בך לבטים וחוסר וודאות, שם לא בהכרח הדרך שלך וכדאי לברר את זה בינך לבין עצמך. תמיד שווה ונכון לשאול שאלות בלב ולחכות בסבלנות להתבהרות התמונה גם אם זה אומר לחכות עד הרגע האחרון בקבלת החלטות.

לפעמים אנחנו מכוונים למשהו אך התנאים אינם מתאימים עדיין.. כי אנחנו כולנו כרוכים אחד בשני. כשאחד רוצה לזוז בכוון מסויים שינויים צריכים לקרות גם עבור אחרים כדי שזה יקרה. אף אחד מאיתנו איננו חי בוואקום אולי זו המשמעות והשעור בחוויה האנושית. אף אחד לא זז לבד.

זה הזכיר לי קטע שראיתי בתכנית מסויימת. אנשים נדרשו לבצע משימות בהיותם קשורים אחד לשני בשרשרת. כשאחד רצה ללכת למקום מסויים.. כולם היו צריכים להתחשב ועד שהם לא שתפו פעולה היה בלאגאן. זה יופי של שיעור בחיים.

כל כך הרבה יש ללמוד.. ועם זאת אני מחייכת בליבי. זה לא ללמוד באמת. אנחנו יודעים את כל זה ברמה מסויימת.. ברמה שמחוץ להגיון האנושי שלנו. במקום הזה שנגיש לנו אם רק נשאל בליבנו שאלות או נבקש עזרה.

הכל קיים עבורנו. זו הרגשתי היומיומית. הכל ניתן לנו.. רק שנהיה בוודאות ונהיה סבלנים. כי לדברים יש את הקצב שלהם. לא להרים ידיים או לחשוב מחשבות שליליות כשהדברים בדרכם להתגשם כי זה מה שגורם להתגשמות להתמהמה. כן… חשוב לזכור הקצב של הארועים שונה מרצוננו שדברים יקרו "עכשיו". הרבה חלקים בתצרף שנקרא אנושות צריכים לנחות למקומם וזה מחייב סבלנות.

דבר חשוב שעלה בדעתי הרגע וקשור להגשמה.. חשוב לחשוב על כמה שיותר פרטים. אם מישהו רוצה להרוויח הרבה יותר כסף.. חשוב להגדיר כמה למשל.. או תוך כמה זמן. אם הרצון הוא מאוד ספציפי כדאי להגדיר אותו.

מניחה לכתיבה וחוזרת להרהורי. בוקר טוב.. בוקר מופלא בשבוע נפלא.

מחייכת אליכם. 
אנחנו ביחד בזה.💖

Also posted in הכתיבה שלי

חלונות בזמן

שקועה במחשבות..

פתאום נחת משהו למוחי. "חלונות בזמן"…

נדמה לי שפעם נתקלתי בספר בשם כזה אך מה שעבר בראשי זה דווקא משהו אחר.

הדיוק שבזרימת היקום.

חשבתי על הפעמים שאנחנו מנסים לכפות רצוננו על הדברים אך בפועל לדברים יש את הזרימה שלהם.

אם לרגע עוצרים מהריצה המטורפת אחרי רצוננו, בפועל אפשר לחוש בזרימה הזאת שהיא מופלאה.

שמתי לב שכשאני מרפה מהרצון לכוון אז הכל מסתדר באופן מושלם. זה מרגיש כמו המתנה לתורך ברמזור בצומת עמוסה. הדימוי הזה של צומת מרומזרת מדוייק להפליא. פעם אלו נוסעים ופעם אלו… הכל בסדר מופתי. ולפעמים כשאנשים אינם נשמעים לסדר ישנן תקלות בצורת תאונות. שבראייתי גם הן מדוייקות.

החיים הם כאלה… כולנו שלובים במרקם מופלא.. מארג שזור שמשתנה תדיר ומשפיע על כולנו.

כשרואים את החיבור.. כשמרגישים בתנועה ובדיוק אפשר רק להתפעם.

לפעמים אני רוצה לעשות משהו ורגע לפני התכניות שלי משתנות על ידי אנשים אחרים.. זה קורה כל הזמן. תכניות משתנות.. אנשים משתנים… הכל בתנועה.

לפעמים אני רואה אנשים שמנסים להאחז ברצונם, אך לחיים יש להם את התנועה שלהם. כוון שכולנו משפיעים אחד על השני מבלי לשים לב אפילו. ואי אפשר להאחז או לכפות עצמנו על הזרימה.

חושבת שהרבה מהסבל שאנשים לפעמים חשים נובע מההתנגדות. התנגדות שדברים יקרו אחרת משתכננו.. אחרת מאיך שהם רואים אותם..

אני חושבת על דברים שקראתי בימים האחרונים.. על מילים סנטימנטליות שרוצות לשמר מצבים ואנשים כפי שפעם.. זה בלתי אפשרי לשמר דברים אם הם בתנועה.. לא מצבים וגם לא אנשים. לפעמים החיים מושכים אנשים לכיוונים אחרים וזה בסדר.. גם אם זה לא כפי שרצינו.. לפעמים מצבים משתנים לבלי הכר.

הרבה מחשבות עוברות בי ואני מוצאת את עצמי דנה מול עצמי מה המילים הנכונות לכתוב כדי להסביר את ראייתי.

ואולי מספיק לכתוב שכאבי לב וסבל רגשי אינו דבר שנועדנו לחוות. הם פרי התנגדותנו לזרימה.

שקועה במחשבות שלי ולשם אני חוזרת. 
💖

Also posted in הכתיבה שלי

אהבה

קראתי משהו בנושא אהבה ופתאום ממש התחשק לי לכתוב על זה.

אהבה זה הנושא החם אצלי כרגע. אני חווה אותו בכל רגע ורגע.

מחשבתי נסובה סביב ההתעסקות של אנשים באהבה.. בפחדים וכאבים שקשורים באהבה. נדמה שהרבה אנשים מרגישים חסרים או כואבים.

החוויה שלי היא משהו אחר. אני מוצאת בלי סוף אהבה בכל מקום… זו לא אהבה של פוצי מוצי בהכרח.. זו פשוט הרגשה שהלב נפתח באמת למול אנשים ואוהד אותם כפי שהם.

מצאתי שפתאום אני ממש אוהבת את השכנים שלי.. אוהבת את האיש בסופר שעוזר לי.. אוהבת את האנשים שאני מדברת איתם אם פנים מול פנים או אנשים שאני מדברת איתם בדרכים אחרות. ואני רואה אנשים אוהבים בכל מקום.

אני מוצפת בקסם שכזה ואני מלאת פליאה והתרגשות.

אולי זו הדרך שאני מסתכלת על העולם שפתאום אני רואה אהבה בכל מקום… אך זה מרגש אותי.

הנצוץ הזה שמביטים בעיניים של מישהו אחר.. עם חיוך.. ניצוץ של הכרה והבנה.. וההרגשה "אני אוהב את הבינאדם הזה.." קורה לי כל הזמן. 🙂

אולי אי אפשר לומר לאנשים את המשפט הזה. הרבה אנשים עדיין נמצאים במחשבות רומנטיות על אהבה. אומרת וצוחקת בליבי.. האם זה פחד לא להגיד לאנשים שאני אוהבת כשאני פשוט אוהבת אותם? שלא חלילה יתנו לזה פרשנות? 🙂

אולי זה הרגע שלי לשחרר את האחריות ממעשיהם של אנשים אחרים. אני מרגישה צורך לחלוק את האהבה שאני חשה.. ושכל אחד יקח את זה למקום שלו. זה לא שלי להתעסק עם הפרשנות שיתנו לזה.

כן אני אוהבת.. כן אני רואה אהבה בכל מקום שאני מסתכלת.. ואני רואה גם אנשים שעוד לא עשו את הצעד לפתוח את ליבם לחלוטין ללא פחד. יכולה להבין שזה מפחיד. לאהוב אומר להיות פגיע.. אומר לתת את מה שיש בך בלי להתחשבן וכן, אולי דברים יקרו בדרך אחרת.

ואני תוהה מי יעז לעשות את הצעד בתוך עצמו, להניח לאמונות ישנות וכאבים ישנים.. ופשוט יהיה מוכן לאמץ את האנרגיה המופלאה הזאת שאופפת אותנו.

רואים את זה רק כשמרפים באמת מכל הישן ומרשים ללב להפתח לחלוטין.

אני אוהבת. אני מרגישה בזה בכל ליבי. אוהבת אנשים.. גם כאלה שלא רוצה לידי כרגע.. אוהבת את החיים האלו.. אוהבת את המתנות המופלאות שהם מביאים.. אוהבת את היופי הזה שאני עטופה בו וניבט אלי מכל פינה. אני פשוט אוהבת את החוויה האנושית שלי.

מחייכת אליכם.. האם תרשו לעצמכם לפתוח את ליבכם אפילו לרגע קט מול מישהו?

אני עושה את זה כל הזמן ונעים לי.

אוהבת.

Also posted in הכתיבה שלי