Category Archives: סיפורים

גברים ונשים

מצאתי עצמי תוהה.. איך נוצרו כל כך הרבה פערי הבנה ולקות תקשורתית בין גברים ונשים?

מדוע ישנה תחושה בקרב אנשים שישנה מלחמה בין המינים כאשר אנחנו אמורים לאהוב, להתאחד ולהפרות אחד את השני.

כל כך הרבה פגיעות רגשית בקרב גברים ונשים.. כל כך הרבה חוסר רגישות.. כל כך הרבה גאווה עצמית ופחד.

חושבת על האנשים המופלאים ששוחחתי איתם לאחרונה.. כל אחד עם הסיפור שלו.. לכולנו יש כאלו. בראייתי הדרך לשבור את המעגל הזה של פחד פגיעה חוסר תקשורת זה פשוט להעיז לעשות את הדברים אחרת. אולי אם כולם ידברו בפתיחות על חוויתם לא יהיה צורך להסתגר והתגונן.

כולנו שותפים לחוויה האנושית ומתוך הכרותי עם האנשים המדהימים סביבי אם אנחנו משתפים יש סיכוי טוב שנמצא אהדה קשב וחיבוק.

אמרתי "אם אנחנו משתפים".. ואז חשבתי על המקרים בהם נכפה עלי שיתוף. לא תמיד האנרגיה של מי שלהוט לשתף הרמוני לנו. לא תמיד אנחנו בקשב או יש ביכולתנו להכיל סיפורים או פגיעות של אחרים. חשוב להיות רגישים לעניין ולוודא שאכן האדם האחר באותו דף כמונו. אם לא יש סיכוי שנקבל "לא".

יש הרבה לימוד בדחיה. לא תמיד אנחנו באמת מתבוננים בזה ובעצמנו ולומדים את מה שיש ללמוד. תמיד יש מה ללמוד.

לפעמים אנחנו מפנים אצבע מאשימה כלפי האחר שנתפס כמקור כל צרותינו וכאבינו. האמנם? האחר.. נשים… גברים.. אנשים בכלל.

מתוך נסיוני עיקר התסבוכות שלנו הן מול עצמנו. מה שקורה קורה.. האם אנחנו עושים משהו כדי להסתכל על הדברים בעיניים נכונות נקיות מהאשמה? האם אנחנו לומדים את מה שיש לנו ללמוד מכל מצב? האם אנחנו לומדים את עצמנו?

הרגע בא לי בעיקר להעלות שאלות. את תשובותי לעצמי כבר יש לי.
לפעמים נדרש אומץ וכנות כדי להסתכל לעצמנו בעיניים מבלי להצטדק ולתת לעצמנו טיעונים והסברים שיניחו את דעתנו.

כולי תקווה שגברים ונשים יתחילו לתקשר באופן פתוח וכן. כשעושים כן הקסם קורה.

אוהבת אתכם.

Also posted in טיפים

מוגן: ציפיה

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

הפיל שרצה להיות מלאך – המשך 1

הוא התעורר למחזה די מדהים. קבוצה של פילים, חלקם מאוד זקנים וחלקם מאוד צעירים, וכמה לא צעירים ולא זקנים, משחקים באיזה משחק טיפשי שהוא מעולם לא ראה. הם עשו פרצופים אחד לשני, קפצו אחד על גבו של השני, ויותר מכל דבר אחר, הם צחקו.

הם צחקו כל כך, שאפילו הוא התחיל לחייך מתחת לחדק המעוך שלו.

לאחר זמן מה, לאחר שכל הפילים התעייפו מלעשות שטויות מצחיקות, הם החליטו לעשות הפסקת אוכל. הרי גם צריך למלא את הבטן… ובעודו מסתכל עליהם מחייך מין חיוך עקום שכזה ניגשה אליו פילונת קטנה ושמנמונת. היא משכה בחדקו שכאב בחיוך ואמרה:

"אתה נראה לי קצת עצוב. אתה רוצה לספר למה?"

והוא ענה: "אני לא יודע למה. פשוט לא שמח לי, אף אחד לא אוהב אותי, שום דבר לא בסדר".

הפילונת הקטנטונת התקרבה לעבר אזנו בתנועה שנראה היה שעוד רגע היא תתגלגל עליו ולחשה:

"נו בטח! רואים שלא לימדו אותך את הדברים החשובים"… היא התרחקה מעט מחייכת.

"דברים חשובים? אילו דברים חשובים?" והוא הסתכל בה מגרד בפדחתו עם החדק אקורדיון שלו. הוא ממש לא הבין.

"לא לימדו אותך את הדברים החשובים באמת? אלה שלא לומדים בבית ספר?" היא שאלה בפליאה.

"איך אני יכול לדעת אם לא למדתי את זה אף פעם?" הוא ענה תוך שהוא מנסה לישר את חדקו וקופץ מרגל לרגל…

"באמת שאתה צודק." היא ענתה בקול מהורהר…

ואז בהתלהבות "רוצה שנלמד אותך???"

הוא חשב על זה רגע ואמר "זה נשמע לי מסובך. אם לא מלמדים את זה סימן שזה מסובך מדי ובטוח שלא חשוב. ואין לי זמן לבזבז על דברים לא חשובים."

היא התחילה לצחוק, אם הייתם רואים אותה הייתם מבינים. היא לא סתם צחקה. היא התגלגלה מצחוק על האדמה, משמיעה נחירות מצחיקות תוך שהיא מושכת בחדקה את הדמעות שהחלו מתיזות לכל עבר.

הוא כמעט נעלב מרגיש את הדמעות מזדחלות לעבר עיניו.

היא צחקה ממנו. היא הקטנה השמנמנה, צחקה ממנו. הוא הרגיש את העלבון מטפס ועולה גורם לא להרגיש טיפשי לגמרי.

Also posted in הכתיבה שלי

הפיל שרצה להיות מלאך

חלק ראשון

נכון, הסיפור שלנו מתחיל כמו שהרבה סיפורים מתחילים…

היה היה,

מדוע היה היה? בגלל שכדרכם של כל הדברים, הכל היה ולא התחיל סתם כך.

היה היה פיל שפשוט לא הסתדר עם הסביבה וגם לא כל כך עם עצמו.

מאז שהוא זכר את עצמו, הוא היה כזה, וככל שהתאמץ להבין, הוא לא ידע מהוא עושה כאן בכלל.

הוא היה פיל מאוד יצירתי, תמיד הוא דמיין לו כל מיני דמיונות נחמדים על איך שדברים צריכים להיות, אבל מה…? הבעיה שכך לא היו הדברים. הוא דמיין שכולם נחמדים ואוהבים אחד את השני, הוא דמיין את עצמו עוזר לאחרים ומקבל עזרה, הוא גם דמיין עולם ירוק ושליו בו הכל היה של כולם וכולם חלקו בדברים בהבנה ובשמחה.

מאז שהיה פיל קטנטן הוא הסתדר עם מה שיש. הוא לא היה צריך הרבה. בעצם שהוא חשב על זה, הוא רק היה צריך שיאהבו אותו קצת, יחבקו אותו ושיקשיבו למה שיש לו להגיד.

בעצם מאז הרגיש שהוא מוזר, הוא רצה דברים שאינם, אך נראו אמיתיים ואפשריים מאוד כשהוא דמיין.

הוא היה פיל שהיה קצת תקוע. או מאוד תקוע. הוא דמיין דברים יפים ושמחים שלא היו קיימים. וזה עשה לו הרגשה די רעה. הוא הסתובב לו, עם החדק בתוך האדמה, חושב וחושב מנסה להבין את ההיגיון בחוסר הסדר שקיים בעולם מסביב… הוא הרגיש עצוב כל כך שכמעט כל יום פרץ בבכי אחרי שהתעייף מלחשוב ולחשוב…

נראה היה שלפילים אחרים לא היה איכפת. כל אחד היה עם החדק תקוע בעניינים של עצמו.

ולו… פשוט נמאס!

הוא החליט לצאת לחפש מקום אחר יותר טוב עם פילים יותר נחמדים.

הוא הסתובב ימים ולילות, עבר מרחקים עצומים, וכל המקומות היו אותו הדבר, והפילים… אותם פילים.

יום אחד, אחרי שצעד בלי סוף, שקוע כל כך במחשבות עד שהוא הפסיק להסתכל סביב, הוא נתקל בסלע גדול. הוא כל כך לא שם לב, ש"בום" הוא נתקע בו, והחדק שלו נהיה כמו אקורדיון. זה כאב מאוד.

זה כל כך כאב, שהוא היה חייב להסתכל היכן הוא נמצא. והוא לא ראה כלום. רק סלע ענקי ממולו, וכלום.הדרך נגמרה. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, וכל מה שהיה שם זה הסלע הענק. הוא חשב לרגע לחזור לאחור, לא מבין כיצד הוא הגיע למקום הזה, אבל זה היה בלתי אפשרי.

הוא שוב היה תקוע. מה שהוא יכול היה לעשות זה פעם להרים את רגל ימין שתנוח, ואח"כ להחליף לרגל שמאל, ולנפנף בקושי באותו חדק אקורדיון שלו מעל לראשו תוך השמעת קולות שנשמעו יותר כמו חצוצרה מקולקלת מכל דבר אחר.

הוא כל כך התעייף שהוא נרדם.

(המשך…)

Also posted in הכתיבה שלי